מספר העיזבון של פרנטו: חתונות חתונות

זכורים לי הימים שהיינו פה קומץ.  שממה ושקט מסביב, וממרחק שירה וריקוד הדבקה ומהכפרים הערביים הסמוכים, שבעה לילות ערב ערב, מלווים ביריות לכבוד חתונה.

אבל לא על זה רציתי לספר, אלא על חתונה ערבית מיוחדת במינה, חתונתו של מנהל תחנת הרכבת  ש ט ה  בעמק יזרעאל – היום נמצא שם בית כלא שטה, בקרבת קיבוץ בית השיטה.  פעם עברו במקום זה הפסים של רכבת העמק, ופעמים ביום הייתה נוסעת שם רכבת מצמח לחיפה, עוברת לעתה ועוצרת על יד כל ישוב קטן.

ומעשה שהיה כך היה.  בשעות אחר הצהרים יצאנו מתל-יוסף, כמה בחורים רכובים על סוסים, ואתנו תזמורת כלי הנשיפה של תל-יוסף בניצוחו של שדמי דהיום – הייתה זו התזמורת הראשונה בתנועה הקיבוצית ואולי בישוב כולו – יצאנו מתוך יחסי שכנות כדי לפאר את חתונתו של מנהל התחנה.

נתקבלו בספלי קפה וסיגריות, התאספו מכירים יהודים וערבים – ובתוך ההמולה הגיעה הרכבת מצמח.  הגיעה, נעצרה, ירד מוביל הקטר עם המסיק ושאר עובדי הרכבת, התערבבו בתוך קהל החוגגים, השתתף בשמחה של אבו-יוסוף.  נוסעי הרכבת הביטו מבעד לחלונות תוך הבנה מלאה; רק יקה אחד צעק שהוא ממהר לחיפה, ואז הסבירו לו שאם הוא ממהר לא היה צריך לנסוע ברכבת העמק.  השמחה נמשכה חצי שעה, ואז נזכר מוביל הקטר בחובתו, הפעיל את הצפצפה, אסף את עובדיו, והרכבת זזה.

ואם כבר ברכבת וחתונות אנו מדברים, הרי סיפור שני מהתחנה הסמוכה, היא תחנת עין חרוד.  אך עלי להקדים שבאותם ימים לא היו בארץ בחורות ובכל קבוצת חלוצים שעלתה היו בחורה אחת או שתיים, והן היו היפות ביותר כי לא היו אחרות…  ואם מישהו בקיבוץ זכה להיכנס לחדר משפחה, מן המוסכמות היה שבני הזוג לא ישבו יחד בחדר האוכל למען לא להתגרות ברווקים שהם היו רוב רובו של הציבור.

וכמו שחסרו בחורות חסרו גם סרטיפיקטים, הם רשיונות העלייה הנכספים.  כך התפתחו החתונות הפקטיביות: בחורים היו יוצאים לחו"ל "להביא בחורות"; או שהיו מזדמנות תיירות בארץ והיו מתחתנים אצל הרב כדי להערים על חוקי המנדט הבריטיים כי כל תושב פלסטינה היה זכאי לרשיון כניסה או ישיבה בארץ עבור זוגתו.  וכך היו מתחתנים ומתגרשים למען תרבנה בנות בישראל.

ואחרי הרצאה משפטנית זאת – נחזור לרכבת העמק.  הגיעה אל תל-יוסף ידיעה כי משטרת הגבול תפסה שתי בחורות שבאו באופן בלתי לגלי בעוברן את הגבול הלבנוני, ומובילים אותן ברכבת מצמח לחיפה על מנת לגרש אותן מהארץ.

והנה רץ חיים חרודי, מזכיר תל-יוסף, למצוא כמה בחורים רווקים;  גייסו מהר שתי טבעות זהב, וחבורת בחורים יצאה אל תחנת הרכבת.  מרחוק כבר נשמע צפצוף הקטר, בחלונות הרכבת ראינו את הקולפקים של השוטרים הערביים, ושתי בחורות נפחדות עמדו ליד החלון.  הבחורים הושיטו להם ידיהם אחת שתיים הלבישו להם את הטבעות על האצבע והכריזו "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל", ואנו היינו עדים על כך.  קטר נתן שריקה מחרישת אוזניים, השוטרים כלל לא הרגישו בדבר, ושני בחורים קפצו על הרכבת בכדי לדרוש בחיפה את שחרורן של הבחורות, כי הן נישאו לתושבי פלסטין.

(המאורע אירע, אם אירע, ב- 1935 בהיות פרנטו בהכשרה בתל-יוסף; ונכתב הרבה יותר מאוחר, לאחת החתונות הראשונות במשק).