הבובטרון 
הקסום 
הזכור לטוב 
האחד והיחיד 
המרגש 
של הונזו
הבובה זיוה, בבובטרון, 1972
הבובה זיוה, בבובטרון, 1972
בובה מהבובטרון
בובה מהבובטרון
1950, הונזו, פוריה ואמירה פלק
1950, הונזו, פוריה ואמירה פלק
הונזו עובד על המלך בור, 1950
1950, הונזו עובד על "המלך בור"
Play Video
Play Video

תיאטרון הבובות של הונזו

כשעירית, בתו של הונזו, מספרת על אביה, היא קוראת לו הונזו, לא אבא, מדברת עליו באהבה והערכה רבה.

————————————————————————————

הונזו, דוד בן שלום 1912-1990, הגיע לגבעת חיים מצ'כוסלובקיה. צ'כיה הייתה מפורסמת בתרבות של תיאטרון בובות. הוא לא למד את המקצוע שם, את כל מה שהוא ידע הוא לימד את עצמו.

היה משהו רחב באישיות שלו, בינלאומי. הוא היה אמן, בוהמיין, איש מיוחד צבעוני, עצמאי מאד. לדוגמא:  בשנים הראשונות של הקיבוץ לא היה כסף. בקושי היה מה לאכול. מובן שלבובטרון לא הוקצב ולו גרוש אחד. הונזו שהיה צריך כסף כדי לקנות חומרים, היה תופס צפרדעים ומוכר אותן לניסויים למעבדה בחיפה.

הוא היה נוסע הרבה לתל אביב ונפגש עם אנשי בוהמה וסופרים – אנדה פינקרפלד – איתה היו לו קשרי ידידות חמים. את לאה גולדברג הוא הכיר, היא ביקרה בבבוטרון וכתבה על כך בדבר לילדים. אלונה טוראל (שנפטרה לא מזמן)  הלחינה עבור הבובטרון מוזיקה – הכל הודות לקשרים שהיו להונזו.

כשהוא רצה להעלות על הבמה את השיר "כולם הולכים לג'מבו" עם בובה של פרה, הוא פנה ישירות לציפי שביט שהסכימה מיד.

כולם עבדו אז קשה, גם הונזו תמיד עבד בקיבוץ,  בראשית ימיו של הקיבוץ, גם בתקופת המצור הבריטי, הוא היה אופה, היו שנים שהוא היה סניטר (אחראי על התברואה) ושנים ארוכות הוא היה איש התחזוקה של בית שרת (בימים שענת לב ונעמי יבין עבדו שם). תמיד היה לו חשוב לעבוד ולהתפרנס,  הוא האמין בכל לבו שזו הדרך הנכונה לחיים.

את הבובטרון יצר בשעות הפנאי, הוא התחיל בזה זמן קצר אחרי עלייתו לארץ בשנת 1934. הוא בנה לעצמו צריף בקצה הקיבוץ, "הצריף השחור", שם הכין את הבובות. כולו היה שקוע בזה. תמיד היה לו פנקס ועיפרון וכשהיה חושב על משהו, רשם לעצמו. הוא גם צייר יפה.

הונזו היה חלק מהמקום, היה מעורב בכל העשייה התרבותית. בפסח עזר בהכנת התפאורה, היו פעמים שאירגן את פורים מתחילתו ועד סופו. פעם אחת כשהייתי בבית ספר, חנה בן אהרון ואני התחפשנו לזוג זקנים, היא הייתה הזקנה ואני הזקן. את התחפושות לקחנו מהבובטרון כמובן, והתגנבנו לפורים חברים. אף אחד לא זיהה אותנו. אחר כך סיפרתי להונזו והוא אמר שזיהה אותי, לפי ההליכה (אולי?).

הונזו עשה כמעט הכל בעצמו, יצר את הבובות, לכל בובה הייתה "אישיות" משלה, תפר את התלבושות, סידר את החשמל, הקים את הבמה. הוא בנה פטיפון עם שני ראשים כדי לשלב שתי יצירות. אני הפעלתי בגיל 12 את המוסיקה. כל הצגה והמוזיקה שלה. שיחקתי עם תזמורת הבובות, הייתי אחראית על קבוצת השחקנים. היחסים בינינו היו ממש קרובים.

הילדים שהפעילו את הבובות היו בני 12-15, הם  בילו המון בצריף הבובטרון ולמדו מהונזו להפעיל את המריונטות ואת תפקידיהם במשחק. בין השחקנים היו זיווה, פוריה, אמירה, גדי גיל, אורה, נסים וללי, בתיה שניר, אריה אושר, איתן פטרקובסקי, חרסה שמואלי ועוד המון שבטח שכחתי. בשנים שלאחר מכן היו ילדים אחרים. גם ילדים שלא שיחקו, אהבו לבוא אל הבובטרון. הייתה להונזו דרך לדבר אל הילדים כמו אל אנשים שווים, הוא לא התנשא מעל אף אחד. התקבצו גם אנשים אחרים מכל הסוגים. כולם הרגישו אצלו בנוח, הונזו קיבל כול אחד. היו שותים קפה, עובדים, עוזרים ויוצרים אצלו.

הבובות של הונזו היו מופעלות על ידי חוטים. את הראש הוא הכין מחמר, עליו הדביק פָּאפִּיר מָאשֶה. (נייר מורטב מעורב עם דבק) הראש היה מחולק לשניים, פנים לחוד והחלק האחורי לחוד. בשלב הבא הוציא את החמר, ליטש בנייר זכוכית וצבע. השיער היה עשוי מפשתן בדרך כלל. את הגוף עשה מעץ, הפרקים כל פרק בנפרד – כתף, מרפק, כף יד וכל אצבע בנפרד. הפעלנו הכול בעזרת החוטים.

הבובה זיווה הייתה הבובה הכוכבת, עליה כתבו גם ספר (כתב: רפאל אלירז, צילם: פטר מירום). לא היה ילד או משפחה שלא היה לה הספר על הבובה זיווה. הבובה זיווה נקראת כך על שם זיווה, הבת הראשונה שנולדה בקיבוץ. הפנים היו לפי ילדה מחוגלה.

הסיפור המשמעותי ביותר של הבובטרון היה המלך בור. זה היה סיפור מקום מקורי. הרעיון היה של הונזו, כתב יעקב שמעוני (אז משורר ידוע שחי בגבעת חיים), את המוסיקה כתב שאול אסלינגר, חבר הקיבוץ. הילדים בסיפור משחררים את המעיין מכבליו ומצילים בכוח היחד את שדות הקיבוץ היבשים. נעמי משי, חברתה של עירית, מוסיפה: זה היה פס הקול של ילדותנו, בעל ערך של אבן פינה. המלך בור קשור למקום הזה, לעשייה של יש מאין. הכרנו את כל המילים, השירים, הדמויות של כל ההצגות, ובמיוחד של המלך בור.

נסענו בכל הארץ, בקיבוצים ובמושבים במשאית שעליה הועמס כל הציוד. בכל מקום היה צריך לפרוק, להקים במה ואחרי כן לפרק אותה ולהעמיס שוב. זו הייתה עבודה לא קלה, אבל הבובטרון הפך לענף בקיבוץ. אחרי מלחמת העולם השניה  הונזו נסע עם הבובטרון למחנות הפליטים באירופה כדי להביא אליהם את רוח ארץ ישראל ולשמח אותם.  הוא הציג בפני שארית פליטה הצגות מארץ ישראל. ישנו תיעוד מלא על המחנות ועל כמות הצופים בהצגות. אחרי קום המדינה הצגנו במעברות, עברנו במשאית ממעברה למעברה. זה היה עולם אחר, הם חיו בתנאים מאוד קשים. לתוך האוהלים והפחונים פתאום נחתה הצגה עם בובות. הילדים שמחו והתרגשו מאד. הגענו גם לתל אביב.

בשנות  ה-70, כשהונזו הבין שאין לו יורשים בגבעת חיים, הוא לימד בובטרון באוניברסיטת תל אביב במשך שלוש שנים, איך  ליצור בובות, לבנות במה והצגה. לבסוף הוא מסר להם את רוב הבובות שלו. אחרי כן עלה על אוניה של הקיבוץ וסיים את פרק חייו עם הבובות. בובה זיווה המקורית נמצאת אצלי יחד עם בובות נוספות.

לפני כמה שנים הייתה  בחולון תערוכה גדולה שלו, בכל פעם שמזכירים אותו ואת הבובה זיוה, אנחנו במשפחה ממש שמחים שלא שכחו אותו, ויודעים שהוא היה מאוד מרוצה שהשאיר אחריו איזה דבר.

—————————————————————————————

סיפרה: עירית פטרקובסקי, הוסיפה דברים: נעמי משי, שתיהן בשנות ה-80, קיץ 2020, גבעת חיים מאוחד

ראיינה וכתבה: אסתי בדר. שיפרה: רותם הגיוורה, בתה של עירית.