פרנטו קליין - שליח של ההגנה במחנה המעצר בקפריסין
פרנטו נשלח לקפריסין מטעם ההגנה להדרכת העקורים במחנות המעצר מחודש ספטמבר 1947
ועד סוף חודש יולי 1948.
פרנטו לקח איתו לקפריסין את הצ'לו והקים רביעית מיתרים במחנות המעצר .
במחנות המעצר בקפריסין נודע שמו של פרנטו בשם תנחום.
מחנות המעצר קפריסין
למחנות הגיעו שליחים תושבי ארץ ישראל, שהגיעו בעיקר מהקיבוצים. עקב כך, השליחים
ניהלו את המחנות בדומה לקיבוץ והקימו בתי ילדים וכפרי נוער. המתנדבים לימדו
עברית, נגינה, מלאכה, לימודי יהדות וארץ ישראל, והכירו לעצירים את הווי הארץ.
הם הפעילו בתי ספר, הקימו תנועות נוער, ואף יסדו סמינר למבוגרים.
לקפריסין נשלחו גם אנשי "ההגנה" והפלמ"ח, שאימנו בחורים צעירים אימוני קרב
ושימוש בנשק על מנת להכשירם להיות לוחמים בעת עלייתם ארצה וכן לשם שמירה על
הביטחון הפנימי במחנות. התארגנות סודית זו נקראה "שורות המגינים". כמו כן נחפרו
בחשאיות שמונה מנהרות מתחת לגדרות המחנות, דרכן הצליחו לברוח כמה עשרות עצירים.
במשך שלוש שנות הפעילות של המחנות שהו בהם 52,000 מגורשים, ו-2,200 ילדים נולדו
במקום[10].
ק פ ר י ס י ן - מתוך ספר העיזבון של פרנטו בהוצאת המשפחה
בספטמבר 1947 פרנטו יצא להדרכה במחנות המעפילים לקפריסין ושהה שם, עם הפסקה של
חודש ימים בארץ לשם הסדרת עניינים, עד יולי 1948. מכתביו נותנים תיאור של
החיים שם.
מה לספר? החיים פה בתוך המחנה כל-כך שונים מכל התנאים בחוץ עד שאתה לפעמים תופס
את עצמך בראש – האם אתה משוגע או העולם סביבך: שורות שורות של כיפות עגולות,
צריפי פח עם ובלי מחיצות, בתוך זה הומים החיים על צורותיהם השונות והמשונות.
הולך יהודי עם חבית ומוכר גלידה, שני עומד ומציע עוגות, צלמים מתהלכים ומציעים
את שירותם, "חנויות", עם דברי אוכל, סנדלריות וכל מיני בתי מלאכה, פה יושב
יהודי ושומר על שתי תרנגולות שלו, שם צועד האצ"ל בדם ואש. המוני נוער מתהלכים
אצים רצים. ובתוך כל אלה השליחים, מנסים להפוך את המציאות הזאת, שאינה ניתנת
להפיכה כל עוד קפריסין היא מחנה ריכוז. ובלילות אימה יושבים האנשים בודדים גם
כשיושבים בצוותא, מיואשים ואינם מאמינים בכוחם, וצל גדרות התיל נופל עליהם.
פה מתחילה עבודת האיש מהארץ – להחזיר להם את כוחם הם; והחם חשדנים והפחד מפני
אכזבות נוספות אינו נותן להם להשתחרר מהמעצורים הפנימיים. אבל אם אתה מצליח
לשבור את הקרח, הם מלטפים את ידיך כמו ילדים. הנוער הוא אחר, התנאים והטיפול
הם אחרים והם בריאים, בלי שבר פנימי. אתמול התיידדתי עם קבוצה יוצאת היום
לארץ.
והנה בקשה ישר לשולמית: פה כל-כך עצוב, רוצים אנו שהגן של שולמית ושל נורית
ישלחו לנו בצלים של פרחים – יהיה זה הדבר יותר יפה עם יגדלו פה פרחי ארצנו –
כלניות, רקפות וכל השאר.
…הייתה הצגה של הסטודיו הדרמטי של "דרור"* עזרתי להם והם אמרו לי שאני השליח
הראשון שיש לו הבנה לאמנות. שמי הולך לפני בקשר עם הצ'לו, אתמול ניגנתי בפעם
הראשונה בליווי פסנתר. השומעים המעטים התרגשו מאוד והדביקו גם אותי. דיברתי
עם כנרים – הם לא רוצים להאמין שיש אפשרות להרכיב רביעייה…
אנו חיים פה בהרגשה שסביב ה- 15 במאי ישתנה פה משהו לטובה או לרעה…
הידיעות מהארץ הן מפתיעות וקל לשער שזה עולה לנו בדם רב. אבל עניין חיפה, משמר
העמק ועוד עלולים לקבוע יותר מהנאום הכי יפה. אינני מעיז לעשות הערכה, אינני
יודע עם הכוח שלנו הוא כל-כך גדול או שהערבים עד כדי כך מפגרים שהם אינם
מסוגלים לעמוד נגד היהודים.
המחנה פה עדיין ישן, כל אחד עם תאריך העלייה שלו ולא מאמין באפשרויות אחרות.
אנו מצדנו לא נוכל להשלים עם המצב הזה ונרצה להכין את המחנות ליציאת מצרים חדשה
או למלחמת עלייה.
איך היה ה"סדר" בבית? טוב שלו היה לי הרבה זמן להתגעגע, כי אנו סידרנו פה "סדר"
משותף לכל קיבוצי "דרור", השתתפו בו ש- 800 איש, ושוב אני הייתי זה שמצא פינת
חמד גם במחנות – חורשת חרובים שבנס נשארה קיימת; שם, תחת העצים, עם הרבה אור של
לוכסים, עם הגדה יפה, ריקודי עומר, שירה ונגינה בילינו את הערב.
אתמול גרמתי להתרגשות שקשה לתאר אותה. הגיעו עולים מהאנייה "משמר העמק", 750
איש, ביניהם 200 מ"דרור", וגם קבוצה מטריפולי הקשורה לשדה נחום. הם באו
מוגדרים לקיבוץ המאוחד ולזה קודם כל אני הכתובת. כש"בית"ר" ראה שחורים, והם
חומר נפלא, מדברים עברית ובעלי השכלה, התחיל לשדל אותם שהנה הם, יש להם קבוצה
משם, וכך הלאה. אני לקחתי את המשטרה היהודית, של המחנה – וגרשו אותם, כי אין
זכות לדבר עם
*תנועת הנוער של הקיבוץ המאוחד בחו"ל.
עולים כל עוד הם לא נרשמו במחנה. סדרתי את הקבוצה ללינה ולאוכל, וכשעברתי ליד
מועדון ה"בית"ר", ניגש אלי אחד ונתן לי בוקס. רציתי להחזיר לו, פתאום ראיתי
אחריו עוד אחדים מהם, ראיתי שזה לא עניין, וקהל רב התאסף כי במחנה זה יש הרבה
"בית"רים". שתקתי והלכתי.
הקהל קראו למשטרה והם רצו לאסור את האיש, ואז איים ה"בית"ר" בסכינים, המשטרה
בקשה עזרה משורות המגינים, התחיל מצעד של מאות אנשים, עם מקלות, לנקום את המכה
האחת שקיבלתי – "היכו את תנחום"!
וכנראה שאני חביב גם פה על האנשים, כולם באו לשאול לשלומי.
היה רצון לגמור את החשבון עם "בית"ר", אך הם בינתיים הסגירו את האיש והמוסדות
בקושי מנעו לינץ'. ההתרגשות הייתה עצומה. לי לא קרא כלום, הלוואי ולא אקבל
מכות יותר חזקות…
אתמול בערב הודיעו ברדיו על הפצצת גבעת חיים. * ידעתי כל הימים שנשקפת סכנה
לביתי, אך השתדלתי להעלים את אי השקט שלי בפני האנשים.
בקשתי את המשלחת לאפשר לי לחזור הביתה, אבל ידעתי שהתשובה תהיה שלילית, כי
בינתיים החמיר פה מצב מאוד, אחרי שהממשלה הבריטית מסרבת לאפשר עלייה לבחורים.
חושד אני מהתפרצויות קשות אם המצב לא ישתנה במהרה. האנשים מעוצבנים ונרגזים.
הנה ראו כבר את הקץ לישיבתם פה, הנוער מחכה לאפשרות צירופם לשורות הלוחמים, וכל
זה עכשיו בספק אחרי הודעת הממשלה הבריטית…
אני מחזיק מעמד ושמור על צורה, אבל לבי בוכה. זו הפעם הראשונה שאני אינני אתכם
במבחנים שעברו על הגבעה – ואני רואה את האווירונים חגים מעל הנקודה, אני חושב
על מאות הילדים בבית, ואני יודע – נפל דבר, לחיים או למוות.
אני שקט, שקט מוזר, ומר לי שאיחרתי להגיע. והימים חולפים, מלחמה בארץ, הבית
בוער – ואתה תהיה כמו שהיית לפני כן, שומע את כל אחד, מברר את כל אלפי הפרטים
של כל אחד ושל כל קבוצה… מי היה בכיבוש 'קקון'? ומה עם כל החבריה בקיבוץ?
אני חרד לכל אחד מכם.
* ב- 6 ביוני 1948 חג אווירון מעל המשק ופצצה נפלה בשטח בור על יד כפר חגלה,
בלי לגרום לכל פגיעה ונזק. ברדיו הודיעו אז שגבעת חיים הופצצה. המאורע לא
השאיר כל רושם ונשכח במהרה.
שמעון ויניקור עלה באנייה, "תיאודור הרצל" באביב 1947. כשאנייה זו נלכדה ע"י
האנגלים התפתח קרב היו הרוגים ופצועים.
"כעבור כמה חודשים של היותנו בקפריסין פשטה שמועה בקיבוצי "דרור" הגיע שליח חדש
הארץ, שמו תנחום ויש לו צ'לו. מאז לא הייתה מסיבה בלעדיו. סחב את כולנו עם
החיוך שלו והמרץ שלו. מידי פעם התאספו כל קיבוצי "דרור" בגוש המחנות הגדול
שנקרא "מחנה חורף" והא היה שר, מנגן ורוקד. אבל לא רק שר ומנגן. "החבר תנחום
איס אלעס" (החבר תנחום הוא הכל) – כך היו אומרים".
אני מתחיל להיות מפורסם, ניגנתי בכמה מסיבות חג והרגשתי שאנשים מביטים עלי כמו
על יצור עליון – כך על כל שליח, ועוד כשהוא מנגן על כלי אקזוטי כזה… אני
בועדת ספורט, הגנה ומוסיקה, אבל עיקר עבודתי היא בתוך הקבוצות.
קשה לשבור את המחיצות בין קבוצה לקבוצה – בערב שבת רציתי להביא את שלוש הקבוצות
שלי לשבט אחים יחד ולא הצלחתי – אך אל ייאוש, עוד אשבור את הקרח. הערב נופיע
בראשונה – דיורטימנטו של היידן.
כל מכתב מהבית הוא אור לרגעים מספר במציאות הזו ששמה קפריסין. וחי אני את
המציאות יותר מדי ואיני יכול להשתחרר ממנה אלא רק לרגעים. מצד אחד מחכים
לאניות ושמחים איתן מאוד, אבל השמחה מהולה בציניות, כי יש כאלה פה שעוד הרבה
הרבה זמן יצטרכו לחכות – וכל אחד חי עם תאריך גאולתו, הוא תאריך העלייה, וזהו
העצב היותר רגיש שלו: חופש ולא גדרות תיל.
אתמול בא הנה קולודני מהסוכנות. הוא רוצה שעצורי קפריסין יבדרו על חודש עליה
לטובת אנשי "יציאת אירופה". כשאתה מדבר על זה עם אנשים הם מחווירים ומשתתקים
כליל – ואלה הנבונים שביניהם; ואתה מרגיש את הכאב, את ההתרגשות ואת האכזבה.
האנשים האלה כל אחד זה רומן, ותמיד רומן עצוב. היום היה אצלי איש, אדם צנוע
כבן ארבעים. יש לו רק עוד שלושה חודשים לשבת במחנה. מכל משפחתו נשאר לו בן
אחד, בא לארץ לפני ארבע שנים עם הצבא הפולני, נמצא בבארות יצחק – וזה איש בר
מזל. המספרים על זרועותיהם מסבירים הכל.
אני נותן הרצאות על כל מיני נושאים: המצב הפוליטי בעולם אחרי המלחמה, המצב
בארץ, יסודות הקיבוץ המאוחד, צורות ההתיישבות, שאלות נשק, שאלות הגנה – לא חסר
על מה לדבר.* אבל רוב הזמן אני עסוק כלליים כגון דירות, ענייני אוכל, ועניינים
פנימיים של הקיבוצים…
השבוע היו לנו שתי הצלחות. הראשונה – חג המהפכה, תהלוכה ומסיבה משותפת עם
השומר הצעיר. היה זה מראה מרהיב לראות את שתי התנועות צועדות בבגדי חג ועל
דגליהם. יש התעוררות רבה לקראת האיחוד.** למחרת היה לנו קונצרט בכפר הנוער עם
תכנית מנדלסון – חילקנו כרטיסים ואנשים עמדו בתור שעות. המועדון היה מלא עד אפס
מקום.
אתמול נתנו קונצרט בקיבוץ השוודי: באך, מנדלסון, מוצרט – קונצרט ממש, ואנשים
שמחו. בשבוע הבא נופיע במחנה 67, לפני קהל גדול… בדצמבר עולים 3000 איש
ביניהם 400 תינוקות עם הוריהם. אבל הדבר מעורב בצער, כי כדי לאפשר את עליית
הורי התינוקות צריך לוותר על מכסת צורך של עלייה רגילה, וכל איש חי פה עם
התאריך שלו וכל זעזוע מפיל את כל תכניותיו…
אמר לי אחד האנשים – "בשבילי הגרוע מכל זהו הגשר. במחנה השמדה שהייתי היה גשר
דומה לזה וכל פעם שאני עובר אותו זה מזכיר לי את המחנה ההשמדה".
ובאמת, הגשר הוא דבר פנטסטי: בין ארבע מחנות עובר כביש ציבורי שנוסעים עליו
אוטומובילים ופועלים יוונים הולכים בו. כדי לקשר בין המחנות נבנה גשר בגובה
חמישה מטר, סגור מסביב כדי שאי אפשר יהיה לרדת את הכביש ובמשך כל היום תנועה
תמידית, עולים מדרגות יורדים מדרגות, של המוני אנשים בעוברם ממחנה למחנה…
[* פרנטו לא ידע אידיש. בקפריסין הוא הרצה באידיש ואנשים התקשו להגדיר את מוצאו
– מן אידיש משונה!
** האיחוד בין אחדות העבודה והשומר הצעיר שהתפרק כעבור כמה שנים.]
נכנס לחיי האנשים גורם חשוב וזה עניין הספורט השימושי ומיני מקצועות צדדיים.
לעצם ההתעסקות יש חשיבות מבחינה גופנית, ואנו מעמידים את זה כהדבר היחידי הממשי
שיש לעשות במצב הפוליטי של היום; גם דבר שאפשר לדרוש אותו בתוקף מהאנשים – ולא
מעט שיחות היו לי על הדבר הזה בימים האחרונים.
הדבר השני המעשיר אותי זה המוסיקה. היה לרביעיה קונצרט יפה, האולם היה מלא עד
אפס מקום, כ- 800 איש. נגנו מוצרט, בטהובן, מנדלסון. קצת חרדתי בגלל התכנית
הקלאסית, אבל הקהל קיבל את זה בסיפוק רב, קונצרט ממש.