בצעירותי, בשנת 1967 עבדתי בחברה לקידוחי בסיס, סקירות קרקע, וחיזוק ע"י עוגני מתכת אל תוך הקרקע. באותו זמן החליטו ברשות הגנים הלאומיים לחזק את  המדרגות שיורדות אל פיר המים ההיסטורי שבתל חצור (התל נחפר ע"י יגאל ידין בשנות החמישים).

קיבלנו הוראה להכין את כל הציוד הדרוש על רמפה מיוחדת שנבנתה כדי להחזיק את כל הכובד של מכונת הקידוח.  הקידוחים היו קידוחי אלכסון, אל תוך האדמה.  בבוקר שטוף שמש, הפעלנו את מכונת  הקידוח, המקדח החל להסתובב. לאחר כ 20 דקות ראינו כי המקדח מסתובב בקלות ובמהירות ולא מוציא החוצה אדמה מהקידוח. הוצאנו את המקדח כדי לברר מדוע אין שום התנגדות לקידוח בקרקע, הארנו בפנסים גדולים פנימה, וקפאנו על מקומנו. מערה גדולה התגלתה לעינינו, ובה מסודרים כ – 150 כלי חרס, שתי חרבות ושלד.

הודענו מיד לממונה עלינו, שאמר – להפסיק כל עבודה ולא לגעת בכלום. לחכות לטלפון. ואכן, כעבור חצי שעה קיבלנו שיחה מפרופסור יגאל ידין. הוא ביקש לא לעזוב את המקום, ולחכות לצוות שכבר יצא לדרך. ואכן, הגיעה קבוצה של בחורים ובחורות, חופרים ארכאולוגיים שבקשו מאיתנו רק להרחיב את הפתח שיתאים למעבר אדם.

התברר כי בקידוח פגענו בדיוק בחדר של שומר הפיר האחרון שהיה בתפקידו, אז, לפני אלפי שנים.

בספרו של יגאל ידין "חצור" מופיע הצילום של כל ממצאי המערה ומצוין, כי גילוי המערה התאפשר רק עקב עבודת חיזוק המדרגות. 

אנחנו פונינו מהמקום והועברנו למצדה, לבניית העוגנים שהחזיקו את הרכבל הראשון בארץ, הרכבל למצדה.