נולדתי בי"ז חשון תש"ד, 15.11.1943 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה בשכונה קטנה ליד תל אביב, שכונת שיינקין, שהיום היא חלק מגבעתיים. הזיכרון הראשון שלי משכונת ילדותי הוא ים של חולות עם ריכוז קטן של בתים, שם גרנו, ובחולות מפזרים פה ושם בתים נוספים, בודדים.

את שנות ילדותי הראשונות ביליתי עם אמא ואחותי הגדולה, חיה. את אבא לא הכרתי, הוא נלחם כחייל בבריגדה היהודית באירופה. מיום שעמדתי על דעתי ידעתי, שיש לי אבא חייל ושהוא אי שם באירופה, פעם בצרפת, פעם באיטליה, פעם בבלגיה. הוא התגייס לצבא הבריטי ליחידת תובלה. אחרי המלחמה הוא נשאר וסבב ברחבי אירופה לחפש ילדים.

הזיכרון שצרוב אצלי הוא היום שאבא שלי חזר מהמלחמה. את זה אני זוכרת כמו היום. דפקו בדלת אמא שלי הלכה לפתוח והלכתי איתה, הייתי בבית, בת שלוש. אמא שלי קפאה. ראיתי איש גבוה, זה היה מצחיק כי אמא שלי היתה כל כך נמוכה. הוא היה לבוש מדים וחבוש בכובע הסירה של חיילי הבריגדה, ליד רגליו היה מונח קיטבג שחור גדול. איני זוכרת אם הורי החליפו ביניהם מילים או ששתקו, ואז כרע האיש הגדול על ברכיו, הושיט אלי את ידיו וקרא לי. "דור'לה בואי אלי, אני אבא שלך", אמר לי. התחבאתי מאחורי גבה של אמא ואמרתי לו: "לך מכאן! אתה לא אבא שלי, אבא שלי חייל, אבא שלי בבלגיה". האיש הגדול התחיל לבכות כמו ילד. אמא שלי התעוררה ואמרה: זה אבא! פתאום מאחור אחותי הגיעה מבית הספר בורוכוב. אמרו לה שהוא בא, היא רצה כמו משוגעת, קפצה עליו, על הגב בצרחות. בסופו של היום הארוך ההוא הצליח אבא שלי  ל"שחד" אותי על ידי עפרונות וגלויות, שהביא איתו, ואני הסכמתי אפילו לשבת על ברכיו.

תיעדה: אסתי בדר