בחופשת חנוכה בכיתה י"א בשנת 1953 החלטנו ארבעה נערים לצאת לטיול (איתן חפר, חגי גבע, משה כץ ואני). בחרנו לנסוע לקציעות, שם היה מוצב של צה"ל על גבול מצרים. במוצב ישבה מחלקת נח"ל, שהכרנו חלק מחבריה, כששהו בגבעת חיים.

לקחנו קופסת פח של 5 ליטר ומלאנו אותה בירקות, ביצים וכד' ונסענו בטרמפים לקציעות. הגענו בערב. שאלו אותנו: מה אתם עושים פה? תסתלקו מייד, כי יש פה מצב הכן. בסוף הרשו לנו לישון שם בלילה, אבל חייבו אותנו לחזור בבוקר.

בבוקר עלינו על משאית צבאית ונסענו אתה לכיוון באר שבע. החלטנו שאנחנו לא חוזרים הבייתה ונוסעים לאילת. נסענו דרך מעלה העקרבים קצת לפני הרצח של נוסעי האוטובוס. ירדנו משם לעין חוסוב ומשם לעין רדיאן (כיום, יוטבתה). ירד הערב ולא ידענו איך מגיעים לאילת. היה שם מחנה של מקורות והם קיבלו אותנו יפה, שלחו אותנו לישון באוהל. שמענו לחישות וכשהדלקנו את האור, ראינו נחש אפעה.

בבוקר נסענו לאילת. לא היה לנו אוכל ולא כסף. היה מבנה אחד של שקם על שפת הים. הם נתנו משהו לאכול וישנו שם על האדמה. לא היו לנו שקי שינה. ידענו שצריך לחזור הביתה. היינו רצוצים. עלה לנו רעיון ללכת למחסום צה"ל, שישב בקצה מסלול התעופה. החיילים שם נתנו לנו קצת אוכל וחיכינו שיבוא טרמפ. באחד הבקרים הלכנו למטע תמרים ורק אחרי כן הסתבר שהיה ירדני.

על מסלול התעופה מצאנו 15 ל"י והועדנו את הכסף לנסיעה הביתה באוטובוס, שהגיע פעם או פעמיים בשבוע לאילת. הכסף לא הספיק והנהג אמר שייקח עד לאן שהכסף מספיק. בבאר מנוחה הנהג עצר את האוטובוס. היינו המומים ולא ידענו מה לעשות.

לקראת לילה ראינו מרחוק עשן. הגענו למחנה של מע"צ שזיפתו את הכביש. קיבלו אותנו יפה, נראינו נורא – רעבים וצמאים. הם ארגנו לנו ארוחה חמה ומיטות לישון. בבוקר לקחו אותנו לבאר שבע ושם נכנסנו לתחנת אגד. הם התקשרו בשבילנו לאריה חפר לתל אביב והוא הצליח לסדר באגד באר שבע שיביאו אותנו לתל אביב ומשם לגבעת חיים.

ההורים לא שאלו ואולי לא דאגו בכלל מהיעדרותנו.

ראיינה: שרה קרן