הורי היו דתיים שומרי מגורת והתפרנסו מחנות מכולת. היינו חמישה ילדים בבית. אני הבכור למדתי בבית־הספר עד גיל 16 וכן גם אחי ואחיותי.
היה בעירי בית-ספר “תרבות” וכן גמגסיה עבריה. כל הצעירים היהודים למדו עברית כ- 90% מן היהודים ידעו עברית.
מרבית הצעירים בעיירה היו חברים בתנועות נוער שונות אני הייתי חבר בתנועת השומר-הצעיר.
ב-1937 נפטרה אימי.
ב-1939 חצו הרוסים אה הגבול והאזור נחלק בין פולניה לרוסיה.
אוסטראה שהיתה סמוכה מאד לגבול נפלה בידי הסובייטים ב-1940 בנובמבר, גוייסו לצבא הרוסי כל צעירי אוסטראה בני הגילאים 17-20 וביניהם גם אני. לפי המתוכנן, הייתי אמור לשרת בצבא כשנתיים ימים. נסענו במשך 42 ימים עד קרוב לגבול הפיני. (באותו פרק זמן היתה רוסיה שרויה במצב מלחמה עם פינלנד). שהינו במקום שאת שמו שכחתי כ-8-9 חודשים וכל אותו פרק עסקנו באימונים ובשמירה.
כחודש לאחר פרוץ המלחמה בין ברית-המועצות לגרמניה הנאצית הועברנו לסטלינגראד ושם החילונו משתתפים בקרבות. חנינו ליד ביה-חרושה לטרקטורים שניקרא וורושיליבגראד. מקום זה עבר במרוצת הקרבות כ- 15-16 פעמים מן הרוסים לגרמנים ומן הגרמנים חזרה לידי הרוסים. נהרגו שם אלפי חיילים משני הצדדים הלוחמים, זה היה ליד הוולגה ולפעמים ראינו שמי הוולגה נהיו אדומים מן הדם.
היו גיחות של אוירונים גרמניים, כ-200 -300 אוירונים בגיחה. השמים היו שחורים מן המטוסים שהיו מפציצים. היינו שם כ- 5-6 חודשים, עד שיחרור סטאלינגרד מידי הנאצים. אני הייתי בין המלווים את השבויים הנאצים (כ-3-4 חיילים חמושים היו מלווים אלפי שבויים נאציים) עד קטע מסויים של הדרך ושם מסרנום לידי חיילים אחרים שהעבירו אותם למחנות שבויים.
הרוסים סיפרו לנו שהגרמנים הורגים את היהודים אך איש מאיתנו לא האמין בכך ובמשך כל אותו זמן לא ידענו מה עובר על בני עמנו בשטחים הכבושים על-ידי הנאצים.
אחרי שחרור סטאלינגרד הועברותי ליחידה אחרת. יחידת מפעילי תותחים נגד מטוסים.
הובילו אותנו למקום על ידי קולבשוב, ליד גשר שהיה בעל חשיבות אסטרטגית לידי העיירה פראבה-וולגה. באותה תקופה היו הגרמנים באזור בקו (אזור תעשיית הנפט של ברית המועצות). הרוסים העבירו את מה שניתן להעביר מן התעשיה לכוון סיביר ואנחנו הופקדנו באותו אזור על ההגנה בפני ההפצצות הגרמניות מן האויר.
שהינו שם מספר חודשים. ב-1943. משם נילקחנו עד קיוב שבאוקראינה. ב-1944 משם לפולניה ומפולניה לצ׳כוסלובקיה למורסקואוסטרבה ושם סיימנו את המלחמה ב-1945. במשך כל המלחמה שרתו עמי באותה יחידה יהודים נוספים ולא הורגשה אפליה בין רוסים לבינינו. לא חשתי כלל באנטישמיות כנגדנו.
כשתמה המלחמה נסענו לסטאניסלב (שהיתה בעבר עיר פולנית ומשנת 1939 עברה לידיים רוסיות) שם קבלתי חופשה למשך עשרה ימים. נסעתי לעירי, לאוסטרוג, לראות מה אירע לבני ביתי. היה קשה להגיע, אסור היה לנוע בדרכים ללא נשק (הייתי חמוש) משום שהאוקראינים היו רוצחי יהודים מושבעים ואף כנגד הרוסים התקוממו.
הגעתי לאוסטראה בספטמבר 1945, לפני ראש-השנה, איני יכול לשכוח זאת. זה היה יום חמישי, יום השוק, הסתובבתי בין האוקראינים והתחלתי לשאול את אלו מבניהם שהכרתי, האם יש פה משהו מן היהודים. הם הסבירו לי שבבית אחד גרות כמה משפחות שבאו מרוסיה מיד עם תום הקרבות ונשתכנו שם. הלכתי לאותו בית, אלו שנשתכנו בו היו: יהודי אחד שהיה בפרטיזנים, יהודי שני שבא לרוסיה לחפש אה משפחתו וביניהם פגשתי גם את בת דודתי הגרה כיום ברמת השרון והיא גם קרובתו של חיים רומיש. שם שהיתי את עשרת הימים. מבני ביתי לא שרד אדם וגויים גרו בבית הורי.
מכל 15,000 בני קהילה אוסטראה שרדו כ- 3 משפחות שעלה בידן להנצל (פרט לאלו שיצאו אה העיר לפני השואה). שבתי ליחידתי וכעבור חודשיים, בנובמבר 1945 קיבלתי שחרור מן הצבא הרוסי.
באותה הקופה היה ברוסיה חוק, שכל אדם שהיה אזרח פולני ב-1939, יכול לשוב למקום הולדתו בפולניה. וסעהי לעיר המחוז רובנא, כ-40 ק”מ מהעיירה היתה שם ועדה פולנית רוסית, פניתי אליהם והסברתי שאני רוצה לשוב לפולניה. אמרו לי “היות ושרתת כל-כך הרבה זמן בצבא הרוסי (5 שנים) הנך אזרח רוסי ולא פולני”.
החוק היה לצידי, אך החוק עלה גם במזומנים. שלמתי ובסופו של דבר ב-1.1.1946 הרשו לי לשוב לפולניה. תכניותי היו לצאת דרך פולניה לצ׳כיה ומשם לגרמניה ומשם להגיע לצרפת ולעלות ארצה. ידעתי שבפולניה אין 7י מקום יותר. עוד בהיותי באותה חופשה בת עשרה יפים באוסטרוג הוברר לי הדבר כשניכנסתי למועצת העיר ואחד אוקראיני שעבד שם אמר לי בפשטות, “אין לך כאן מה לעשות. תיסע לפלסטינה”.
בפולניה שרר אי שקט, התחולל הפוגרום הידוע בקילצ׳ה 4.7.1946 בו ניספו 42 יהודים בידי פולנים אנטישמיים.
הגעתי לביטון (לידי קיטוביץ) יחד עם חיילים יהודים נוספים ששירתו בצבא הפולני. התארגנו כ-60 חיילים לשעבר ופרטיזנים במסגרת החלוץ, ארגון זה ניקרא פ.ח.ח – ארגון פרטיזנים חיילים חלוצים. בראש הארגון עמד שלום חולבסקי.
מפולניה הגענו ברגל לגבול הצ׳כי, חצינו אותו ומשם הובלנו ברכבת לפרג ומפרג עברנו לגרמניה, בכל דרכינו התנהלנו בנתיבי הבריחה הבלתי לגאלית.
בינואר 1946 נוצר אירגון “הבריחה” על-ידי יוצאי תנועות נוער חלוציות ופרטיזנים בפולין, אוקראינה וליטא. כדי להעביר יהודים מפולין לגרמניה ולאוסטריה. עם סיום המלחמה באירופה עסקו חיילי היחידות העבריות בצבא הבריטי בבריחה ובהעפלה וכשהחזירו שלטונות הצבא הבריטי אה היהודים ארצה ופרקו אותן השאירה ההגנה כ-150 מחיילי היחידות העבריות באירופה לשם ניהול פעולות הבריחה.
בין יולי 1945 לאוקטובר 1946 עזבו אה פולין בנתיבי הבריחה כ- 110,000 יהודים. כשני שלישים מתוכם ברחו משם אחרי פרעות קילצה. רוב הבורחים היו מבין 150,000 היהודים שהגיעו לפולין מברית המועצות בזמן ראשית 1946.
בגרמניה הייתי במחנה הנקרא בקנק, ליד שטוטגרט, באותו מחנה ניבחרתי עם עוד כמה חברים, לסייע בהעברת הגבול של עולים נוספים שהגיעו מצ׳כיה.
שהיתי שם כ- 4 חודשים, משם נסעתי לצרפת ובצרפת יצרתי קשר באמצעותו צבי יחיאל, עם בני משפחתי שבגבעת-חיים. עם צילה בן־צבי, דודתי ועם סבתי (אם צילה).
עליתי ארצה באוניה הבלתי ליגאלית ״חיים ארלוזרוב״. עבדתי שם באלחוט יחד עם חבר שליח מקיבוץ יגור. בדרך לנמל חיפה הוקפנו על־ידי משחתות בריטיות, זרקנו אח המשדר לים, התארגן מאבק פעיל כנגד הצי הבריטי באמצעות התזה סילוני ים ודלק ורגימה בקופסאות שימורים, בקבוקים וקרשים. במהלך המאבק נהרגו שני מעפילים. בחיפה נעצרנו ונשלחנו לקפריסין.
כעבור שבועיים חזרתי ארצה בתור ישראלי מכפר סאלד.
הכיצד?
באותו זמן, כ- 3 שבועות לאחר הגיעי לקפריסין, הגיעה לחוף ניצנים אנית המעפילים שבתאי לוז׳ינסקי ושם עלתה על שרטון. משעלה השחר ולא היה סיפק להביא את המעפילים למקום מבטחים, הוחשו אל החוף מאות יהודים מיישובי הסביבה (מן המושבות מהמושבים ומהקיבוצים) והללו ותערבבו עם המעפילים.
״כאשר החל השלטון הבריטי במאסרים על החוף ובהגליית ״המעפילים״ לקפריסין, היו ברובם תושבי הארץ הוותיקים שנהנו בטיול חינם על חשבון הממשלה הבריטית לקפריסין וחזרה, בעוד שמרבית המעפילים נישארו בארץ” (אטלס קרטא)
משנתבררה הטעות החזירו את הישראלים הוותיקים ארצה ואני ועוד 20 כמותי תפסנו טרמפ על הענין, ביודענו את השפה העברית ובסיועם של הישראלים (אחד מהם אף נישבע שאני חבר כפר סאלד) שהדריכו אותנו מה לאמר וכך הוחזרתי כישראלי מן השורה ארצה.
