נולדתי בהונגריה, בכפר קטן שמו – טוג׳ר הנימצא לא הרחק מן הגבול הצ׳כי.

שם אבי ברוך ושם אימי שרה. שניהם ניספו בתאי הגזים באושוויץ. שתי אחיותי נותרו בחיים, אחת חיה באיטליה והשניה בארץ, בחיפה. אבא היה סוכן, מוכר של תוצרת חקלאית (אם כי היה חייט במקצועו). משהגיעו הגרמנים להונגריה וניטלה ממנו האפשרות למכור תוצרת חקלאית, נהייה חייט בכדי לפרנס את המשפחה. היינו עשר משפחות יהודיות בכפר והיחסים עם השכנים הגויים היו טובים.

ב-1943 החמיר מצב יהודי הונגריה, עיקר הלחץ בא מצד המפלגה הפאשיסטית ההונגרית. הם באו לביתנו וגרשו אותנו מתוכו ואנו עברנו לדור אצל דודה זקנה שגרה באותו כפר. אני אולצתי לצאת למחנה עבודת כפייה במקום לשרת בצבא, מאחר שהייתי יהודי ויהודים כידוע לא הורשו לשרת בצבא ההונגרי. תחת זאת נצטוו לעסוק בעבודות כפיה – ביצורים, כריתת עצים ועוד למען המדינה.

לי באופן אישי היה יותר קל מאחר שהייתי בעל מקצוע, נגר. עסקתי בעיקר בבניית בקתות עץ לצבא ההונגרי. עבדתי שם שנה בדיוק. עסקנו גם בעבודה למען הגרמנים, סללנו כבישיס וכו’. נוסף לעבודתי הרגילה, שמשתי צועני בדרגת רב-טוראי, שתפקידי היה להביא לו אוכל ומה שהותיר אכלתי אני. זה הוסיף והעשיר את תפריטי הדל וגם אפשר לי לקחת אוכל מחוץ לתור.

באותה תקופה לא זכינו כמובן לקרוא עיתון, אך השמועות עברו ממקום למקום, ראינו רכבות המובילות יהודים לאי-שם, שמענו על כך שיהודים מושמדים.

באוקטובר 1944 רצו הנאצים לקחתנו לגרמניה. התחלנו ללכת דרך צ׳כיה בכיוון הגבול הפולני ובכל לילה ברחו כמה מאיתנו. באחד הערבים הגענו לאיזה כפר ללון, בסביבתו היו גבעות. יצאתי והסתובבתי מעט בשטח ופתאום הגיע איזה רב-טוראי, קרא לי וחקר מה עשיתי שם בחוץ. הוא טען שעשיתי סימנים לפרטיזנים המצויים בסביבה ולכן סטר לי סטירות הגונות. האמת היתה שבסביבה היו פרטיזנים אך אני לא פגשתים. חיפשתי הזדמנות לברוח אך לא באותו הלילה. (כמה מאיתנו הצליחו להמלט אל הפרטיזנים.

לאחר עוד כמה לילות הגענו שוב לאיזה כפר בצ׳כיה. הפעם הצטרפתי לבורחים. החיילים ההונגריים שליוו אותנו החלו בחיפושים ואף ירו בכיווננו אך אנחנו נימלטנו לשדה תירס. בשטח עמדו ערימות תירס קצורות, הן היו בנויות כחרוט ואנחנו ניכנסנו לתוכן. כמעט ונחנקנו מחוסר אויר אך שתקנו.

ההונגרים לא התעכבו משום שהרוסים היו קרובים מאד, משראו זאת ההונגרים פתחו בנסיגה מהירה ומשניסתלקו יצאנו מתוך הערימה ורצנו למתבן שם שכבנו בתוך הקש. פתאום הגיע חייל רוסי עם אקדח בידו, הוא שלף אותו בכיווננו, חשבנו שזה הסוף אך כמה מאיתנו שידעו מעט רוסית צעקו שאנחנו עברי (יהודים) והוא הניח לנו.

הלכתי לכפר הולדתי צועד בכיוונו, הלכתי לבד כ- 5 ק״מ. לפני כפרי ניתקלתי במשמר רוסי, הם עצרוני ולקחו אותי למטה שלהם והתחילו לחוקרני היכן מצויים הכוחות הגרמניים וההונגרים. הם איימו עלי שאם לא אומר את האמת יקחוני לערימת הזבל ושם יחסלוני. הם הביאו מתורגמן שיתרגם את דברי, במקרה ניכנס לי בראש שם של מקום, פלטתיי אותו, הם בדקו ומצאו שאמת דברי (אם כי לא ידעתי מה אני שח) ושחררוני. (סופר לי שקודמי שנחקר ולא ידע הוצא להורג).

המשכתי ללכת לביתי (יום לפני כן עזבו הגרמנים את הכפר). היה יום א’ אחר-הצהרים, הגויים יצאו מבתיהם לשאוף אויר צח ובראותם אותי חוזר, לא ידעו איך לבטא את רגשותיהם. כולם סברו שלא נותר יהודי אחד מן הכפר בחיים. הזמינו אותי לבתיהם לאכול. השכנים הקרובים אף ארחו אותי אצלם כמה חודשים כי בביתנו לא היה איש מבני המשפחה (אם כי הרכוש של משפחתי לא ניגנב).

כשחזרתי נודע לי מפי השכנים מה עלה כגורלם של בני ביתי. ההורים ואחיותי נילקחו על-ידי הנאצים עם שאר יהודי הכפר והוכנסו לבית-הכנסת, זה קרה אחרי פסח. לפני כן עוד קיבלתי מהם מכתבים וחבילה במחנה עבודת הכפיה. כל זמן ששהו שם דאגו להם שכנינו לאוכל אך לבסוף ניתפסו על-ידי השומרים הנאציים ונאסר עליהם להביא מזון ליהודים.

משם נלקחו כולם לאושוויץ, את הורי שלחו לגאזים ואחותי הגדולה שמרה לצידה על הצעירה במשך כל הזמן. הנאצים ניסו לקחת את הצעירה שהיתה צנומה וקטנה אך הגדולה משכה אותה עמה בכל שהלכה עד שהניחו לה. משם הועברו לברגן־בלזן ושם שוחררו ויצאו לשבדיה (כל זאת נודע לי מאוחר יותר מפיהן).

ב-1945 יצאתי מן הכפר לחפש אה בת דודי ובן דודתי שחיו אצל בת-דודה אחרת בבודפשט. אותם קרובים היו גם בני-דודים של שרה (אישתי) אותה לא היכרתי עד אז, ובביתם פגשתיה. התיידדנו ולאחר כמה חודשים התארסנו והיא באה עמי לכפרי ושם גרנו יחד בביתי.

בינתיים חזרו הנותרים בחיים מבין יהודי כפרי, נערכה לנו חתונה ואפילו תזמורת של צוענים ניגנה בה.

החילונו נפגשים עם חברים יהודיים והצטרפנו להכשרה. עסקנו בעבודה חקלאית באחד הכפרים, שם פגשתי את טיבי (שחר) את ציגן ועוד חברים. אנחנו עלינו לפני חברינו להכשרה משום ששרה כבר הרתה את רחל בתנו הבכורה. הגענו לחיפה באמצע יולי 1946 באוניה “הגנה”. היינו יחד עם שולר, פטקי ועוד חברים.

משהגענו הורדנו והובאנו למעצר בעתלית ולאחר כחודשיים שוחררנו (יו0ף רייף היה שליח מטעם גבעת-חיים וכך הגענו לכאן).

בקיבוץ קיבלו אותנו יפה, בעיקר דאג לנו, ממש אימץ אותנו מוץ ז״ל.