זוחל אני אל החלון הצרפתי הגבוה. ברחוב צועדים בסך חיילים. אימי בבהלה מרחיקה אותי מהחלון ומגיפה אותו בפני ומנסה להסביר לי שאלה חיילים רעים ושאסור להסתכל בהם. אבא בעת ההיא אינו נמצא איתנו.

מספר חדשים לפני פלישת הגרמנים, הוא מתגייס לצבא צרפתי. סניף פועלי ציון (התאחדות) – שאבי היה מזכירו, מתגייס לצבא על-פי הוראה שהגיעה מהארץ, במסגרת יחידה של גיוס מתנדבים יהודיים.

עם הפלישה מתפרק צבא צרפת והחברים יורדים לפעילות מחתרתית. באחד הימים המעטים שהיה בבית, אבא, שהיה חייט, מתיישב ליד המכונה ותופר מגיני דוד עם הציון jude באמצע. זוכר אני שבקשתיו שיתפור לי אחד על הכובע “הסקוטי” שלי (אפנת ילדים באיזורנו, שלא היתה נטולת משמעות רעיונית), זמן מה אחר-כך אבא שוכר כירכרת-יד ואנו עוקרים לדירה אחרת.

בפסח תש״ב נערך בביתנו סדר רב משתתפים. הרב מנסה ללמד אותי את בירכת המוציא לחם מן הארץ, אך לצהלת כולם אני מחרז אחריו ברוך אתה לה בון גטו (ברוך אתה באשכנזית ובצרפתית ״עוגות טובות״). אחרי הסדר מפרקים את השולחנות והפלטות והרגלים מושמות בחדר צדדי.

בערב ראש-השנה תש״ג, ואני בן ארבע, מופיעים קצין ושני חיילים במדים ירוקים-אפורים ואומרים לאימי מה שאומרים והולכים. ואז פורצת אימי בבכי ואומרת שבאים לקחת אותנו לבית-הסוהר ושם כנראה גם ימיתו אותנו ושאנו צריכים להתכונן לנסוע ויש לארוז כמה חפצים.

למטה ברחוב חנתה מכונית ולידה אופנוע עם סירה. הצעתי לאמא שצריכים להתנגד וראשית יש לסתום את הדלת בעזרת הרגליות והפלטות שנשארו עוד מהסדר ושאר חפצי-בית. כמובן שההצעה נפלה (ובזה תם חלקי הפעיל במלחמה נגד הרייך השלישי) ולא נותר אלא לחכות לחיילים שיובילונו…

אימי לקחה את אחי הקטן בן ח״י החדשים, הנרי צבי הי״ד בזרועותיה, הקצין ירד לפנינו ושני החיילים מאחורינו.
השכנים עמדו בפתחי החלונות ובפתחי ביתם והתבוננו בנו ויש ששלחו לעברנו קריאות עידוד. נכנסנו למכולת שבקומת הקרקע, החנוני מילא לנו מספר שקיות גדושות עד להתפקע של פירות ענבים, אגסים, אפרסקים, והתעקש לא לקחת תשלום.

נכנסנו למכונית ונסענו למקום כינוס. שם ישב קהל גדול של יהודים. הנשים ברובן התייפחו והגברים זקנים ברובם, ישבו דומם… היו שם שתיים שלוש נשים במדים שחורים ומגפים שהיו כמדיילות, המקטורן פתוח ועניבתן תלוייה בחופשיות. הן דיברו בשפה זרה אשר רוב רובם של המבוגרים הבינו אותה.

כאשר התמלא המקום העמיסו אותנו על משאיות, חייל התיישב בקצה הספסל ומדי פעם היה מרחיק אותי מהדלת האחורית לבל אפול. ירדנו ואז סיפרה לי אימי שאנו נוסעים ברכבת. עלצתי מאד – זאת תהיה נסיעתי הראשונה ברכבת ומאוד התרגשתי. שאלתי את אמא האם זה כואב למות ולא נענתי.

על הרציף עמדו מאות אנשים, זאת היתה תחנה קטנה בפאתי העיר ליל ששימשה שכונת פועלי רכבת בעקרה.
לא הרחק מהתחנה היתה סדנא לתיקון קטרים וההמולה היתה רבה. קטרים הולכים נעצרים וממשיכים שוב, נעצרים ושבים. על הרציף התרוצץ לו בקדחתנות איש שמנמן וקרח לבוש מעיל אפור בהיר ומדי פעם היה ניגש לזקיף שעמד לידנו, הלה היה יוצא ומפטרל וחוזר למקומו.

…ואז ניגש האיש הזה אל אימי והיה כנושא ונותן עמה “אחרי שהגיעו להסכמה” קראה לי אימי הי״ד, והורתה לי ללכת עם האיש ושהיא תבוא מאוחר יותר. זמן מה עבר עד שהשתכנעתי והסכמתי ואז ניגש שוב מנהל התחנה אל הזקיף החליף איתו מספר דברים ושוב הלך הלה ושינה מקומו.

האיש עשה סימן והנה הגיח קטר מממסילה צדדית ונעצר לידינו. במהירות עברנו דרך הקטר. פתח האיש את הפשפש שהיה קבוע בחומה התוחמת את המסילה, שם חיכתה נזירה אשר הובילה אותי לביתו שבשכונה ושם קיבלה אותי אשתו אשר טיפלה בי, עד אשר עם ערב הופיע האיש באפור, החליפו לי בגדים ובלילה הועברתי זמנית למשפחה באותה שכונה עצמה.