כשאני מתיישב לכתוב על השואה, משהו נצבט לי בלב פנימה.

הרבה איני זוכר, הייתי ילד – סך הכל בן 4 שנים.

נולדתי ברוסיה בקמנספודולסק ב-1938. אני זוכר איך קדרו השמיים מעומס ועשן הפגזים של המטוסים. איך האנשים נפלו ולא קמו יותר. היתר המשיכו לרוץ אל הבלתי נודע.

האוירונים ריססו את האנשים בעופרת הלוהטת.

אני זוכר שנסענו ברכבת כשנה עם חניות של 1-3 חדשים.

הפרטיזנים הרוסים הבריחו אותנו, נדדנו בכל אירופה כמעט. (אלו דברים שאני יודע מסיפורים).

נהגתי לישון על-יד אמא. בוקר אחד אמרתי: ״אבא, אמא קרה״. מאותו בוקר לא ראיתי אותה יותר.

סבלנו רעב, חולי וקור. אבא מת מדכאון אחרי מותה של אמא וכך נפטרו עוד אח ושתי אחיות מרעב ומחלות.

אני הצעיר ואחותי הבכירה נשארנו בחיים (כנראה שאנחנו בנויים חזק).

הייתי כשנה במצב של גסיסה ורעב. אחותי זאת שהצילה אותי, כאשר טיפלה בי יום־ולילה ונתנה לי את הביס האחרון מפיה.

אני חייב לה את חיי. היום היא חיה בחיפה נשואה עם שלושה בנים.  הבעל נפטר. אחד מבניה התחנך במשקנו כ- 4 שנים.

אלו בעצם תמצית זכרונותי מהשואה.