סיפורה של ציפורה הוכמן

ציפורה הוכמן

נולדתי בכפר סרבי גדול באזור באנאל, צפון מזרח יוגוסלביה בשנת 1925. למזלי הטוב, בשנת 1932 אבי עבר לאזור אחר, בצ’קה. זה היה מזל, כי עד שנת 1941 היו לנו חיים טובים ואז פלשו ההונגרים. האזור שבו חיינו קודם נכבש על ידי הגרמנים ואיש לא שרד.

במרס 1941 אבא גויס בתור וטרינר לגדוד פרשים. הם נפלו בשבי והוא היה ארבע שנים בשבי, עד סוף המלחמה. נפרדנו בהיותי בת 16 ונפגשנו בסוף המלחמה, בהיותי בת 20. 1941-1944 היינו בבית, אמי, אחי הצעיר ממני ב-8 שנים ואני. במרס 1944 הגרמנים פלשו להונגריה וזמן קצר אחרי כן קבלנו הוראה לענוד טלאי צהוב.

שבוע לפני שמלאו לאמי 40 לקחו אותנו לגטו בָּאיָה. היינו שם חודש ואז קבלנו הוראה לעזוב. הלכנו לתחנת הרכבת ועלינו לרכבת משא כמו שרואים בסרטים. נסענו כמה ימים. אחרי כמה ימים הגענו לאושוויץ ושם אמרו להסתדר גברים וחוד ונשים לחוד. אמא אמרה שניקח את אחי אתנו. הסתרנו אותו בינינו. כשהגענו למנגלה, אמא ואחי הלכו לצד אחד ואני לצד שני. מאז לא ראיתי אותם.
אמרו לנו שהולכים להתרחץ, להתפשט ולקחת רק את הנעליים. התרחצנו ויצאנו בדלת אחרת, שם חיכו לנו בנות וחילקו תחתונים ושמלה. לפני כן גזזו לנו את השערות. זה היה הלם. כולנו היינו קרחות, לא זיהיתי אף אחת ואני לא זוכרת מהיום הזה כלום!

בערב צעדנו לכיוון מחנה שנקרא צֵה (C) לאגר. הייתה שורה של בלוקים משני הצדדים. אמרו להיכנס לבלוק ולהתקדם. ראינו שורה של דרגשים, באמצע תנור ובצד השני אין דרגשים, רק אדמה. דחקו בנו להתקדם. עמדנו כמו סרדינים אחת ליד השנייה. בבוקר הוציאו אותנו החוצה: “להסתדר בחמישיות!”, מאז החיים התנהלו בחמישיות. לא הכרתי אף אחת.

כעבור כמה ימים זיהו אותי. אשה אחת שהכרתי בגטו בָּאיָה. הייתה לה משפחה. גורלה היה כמו של משפחתי. היא אמרה לי: את נשארת לבד ואני נשארתי לבד, לפחות נהיה יחד.
לא היה לנו שום דבר!

איך אכלנו? תמיד היה צריך להביא את הקפה בבוקר ואחר הצהריים את המרק. אני התנדבתי לפעמים. ליד הכניסה היה חדר קטן עם כלים בכל מיני גדלים. מחלקים את המרק. אם הכלי קטן, הוא משותף לשתיים, גדול יותר – לשלוש. לא הייתה כף וחילקנו לפי לגימות. בנו שם משהו בסביבה אז מצאנו שם משהו שיכול להיות במקום כף. פעם ביום קיבלנו קצת לחם עם תוספת מרגרינה או ממרח כבד, לא אמתי כמובן.

שם לא עבדנו. פעמיים ביום היה מפקד וספרו אותנו. בכל בלוק היו 1000 בחורות. אחרי כמה שבועות אמרו שבוחרים נשים לעבודה. הבלוק אֵלטֵסטֵה (יהודייה שהייתה אחראית על הבלוק, הבכירה) אמרה לנו ללכת זקוף, לצבוט את הפנים כדי להראות טוב. אני לא נבחרתי. הייתי אומללה!

פגשתי שם אשה אחת שהכרתי. פניתי אליה גברת … זאת את? ענתה לי: אני כבר מזמן לא גברת וגם את לא נראית כל כך טוב. המשפחות שלנו גמרו את חייהם מיד, אנחנו נסבול ואז גם אנחנו נלך לאותו מקום. החלטתי לראות איך אני נראית. התקרבתי למטבח, שם היו שמשות. היו שם בחורות נוספות, כולנו נראינו אותו דבר, לא זיהיתי את עצמי. הרמתי את היד כדי לדעת מי היא אני. תפסתי שאם אשאר פה הרבה זמן, לא אחיה. הצעתי לחברה שלי להתחלף עם בנות מבלוק שבו עוד לא עשו מיון. היו כאלה שרצו להישאר מכל מיני סיבות. מצאנו שתי בחורות, וזה הציל אותי. אחרי כמה ימים ראינו טור לבחירה לעבודה. אנחנו שתינו נבחרנו. שמחה גדולה!
הלכנו להתרחץ, קיבלנו בגדים חדשים, מעיל קטן ושתי מנות לחם. נסענו ברכבת והגענו לעיר רייכנבאך בגרמניה. הלכנו מהתחנה למחנה. ראינו שם בניינים, היו חדרים קטנים. בחדר היו מיטות קומתיים. כל אחת קבלה מיטה לעצמה, שמיכה ובד יוטה מקופל לכרית ולמזרון שלמחרת היה עלינו למלא בקש. לעומת אושוויץ זה היה בית הבראה.

למחרת לא העירו אותנו מוקדם, קיבלנו מרק ממש טוב בקערה וכף לכל אחת שאמרו לנו לשמור. מה שחשוב, רשמו כל אחת – שם, גיל, מוצא ומה יודעת לעשות. הייתי בת 19. עבדנו בבית חרושת ליד מכונה הקודחת חורים בכל מיני גדלים. בבית החרושת קיבלנו קפה. ארוחת הערב הייתה אחרי שחזרנו. הלכנו שעה בבוקר לבית החרושת ושעה בחזרה בערב. גם הלכנו להתרחץ לפעמים. שם הייתי חצי שנה. חברתי הייתה בבית חרושת אחר. היא קיבלה תפוחי אדמה. מידי פעם נכנסה ושמה לי כמה תפוחי אדמה.

בחודש מרס הפציצו את האזור, גם בית החרושת נפגע. החליטו שאין מה לעשות, עוברים למקום אחר. רשמו כל אחד שעזב.
הלכנו חמישה ימים ברגל. בדרך כמעט לא קיבלנו אוכל. הגענו לגבול גרמניה-צ’כיה, פשניט. במחנה החדש לא היו מיטות אלא דרגשים. האוכל יותר חלש. העבודה הייתה לחפור תעלות נגד טנקים. אני הידרדרתי, נחלשתי והיה לי קשה מאד. היו כאלה שעבדו במקומות אחרים, הם פגשו שבויים איטלקים שאמרו שהמלחמה תיגמר ואנחנו נשתחרר.

יום אחד ראינו שתי גרמניות על אופניים. הן דברו עם השומר ואמרו לנו להניח את הכלים, להסתדר, חוזרים למחנה. על יד השער לא היה הגרמני שספר אותנו, ראינו את הלאגר אלטסטה (יהודייה שאחראית על המחנה). היא אמרה לנו: לכו מהר למגורים, אל תסתובבו בחצר ותהיו בשקט, כדי שלא יירו בנו. הרוסים קרובים. היא דאגה שנשתה קפה. מצאו מחסן פתוח ונתנו לאכול.

בבוקר הגיעו הרוסים. הייתי כל כך חלשה שבקושי יכולתי לזוז. אחרי כמה ימים אמרו שבנות מהונגריה, מיוגוסלביה ומרומניה יכולות לחזור לביתן. לבנות מפולניה אין לאן לחזור, שיישארו בגרמניה בינתיים, במחנות.
ככה יום אחד עלינו על הרכבת. ממולי ישב בחור צעיר והסתכל עלי כל הזמן: “את באה ממחנה? שמעתי על המחנות, אבל לא ראיתי אף אחד שבא משם. אני נוסע לפראג להירשם ללימודים באוניברסיטה. יש לי שני סנדוויצ’ים ותפוחים. אני מבקש מאד שתקבלי אותם ממני.”

הגענו לברטיסלבה. בתחנה הודיעו שכל היהודים שבאים מגרמניה מוזמנים לרדת ולהתכבד בקפה ובלחמנייה. באתי עם בחורה שמצבה היה יותר גרוע ממני. לקחו אותה לבית החולים וגם לי הציעו טיפול. הביאו אותי לבית שבו היו בחורים ובחורות יהודים. הגיע רופא, בדק, נתן זריקות ונשארתי שם. אחרי חודש הוא אמר לי: אני חושב שאם תיסעי הביתה יהיה לך יותר טוב. פגשתי שם שני בחורים צעירים במדים של הצבא היוגוסלבי. שאלתי אותם: “הייתם בשבי?” הם אמרו שהיו בשבי בליבִּק (צפון גרמניה). שאלתי אם הכירו את ויקטור טאוב, אבא שלי. הם ענו: “בוודאי, הדוד” – “אז איפה הוא? מה אתו?” – “בחודש ינואר רצו להעביר אותנו למקום אחר. הוא החליט לברוח כדי לחפש את המשפחה וביקש לא לדאוג לו”.

התברר, שהוא הגיע לוורשה ושם אמרו לו שאין לו מה לחפש שם. במרס 1945 הגיע לבית שלנו, קיבל בחזרה את הבית.
הגענו לתחנה כדי לנסוע ליוגוסלביה. היו המוני אנשים. לא יודעת מאיפה היתה לי החוצפה, פניתי לחייל הרוסי בתחנה ואמרתי לו שאני לא יודעת איך אעלה לרכבת. הוא נעמד לפני ושאל: “איפה הדברים שלך? קחי ותבואי”. כשבאתי, הוא לקח אותי כמו תינוקת וזרק אותי לתוך הקרון. הוא אמר לחייל שהיה בתוך הרכבת: “תעזור לה לקום!” החייל הושיב אותי ואמר לי: “אל תקומי, כי עכשיו תהיה פלישה גדולה”.

כשהגעתי ליוגוסלביה חיפשתי אוטובוס. “אין אוטובוס”, אמרו לי, “ההונגרים החרימו”. מישהו עזר לי, מצא עגלה של איכרים ואמר להם לקחת אותי לווטרינר טאוב.
התקרבתי לבית, ראיתי חלון פתוח, יש וילון.
לפני שעזבנו את הבית גרה אצלנו מישהי שהייתה עוזרת שלנו. היא גרה ביחידה נפרדת בחצר ונשארה שם כל הזמן. אמא אמרה לה שתשמור על הבית ושאם לא נגיע בתום שנה לסיום המלחמה, היא תדע שאנחנו לא בחיים. אחרי שפינו אותנו גרה בבית משפחה הונגרית ואחר כך חיילים רוסים.
איך שנכנסתי היא פתחה את הידיים ואמרה: “מה עשו לך? איפה אמא והאח?” – פתחתי את הידיים: “אין”.

אבא שהגיע לפני, מצא עבודה במקום אחר, כי לא רצה להישאר בבית הריק. הודיעו לו שהגעתי. אחר הצהריים הגיע ואז היה המפגש שלנו אחרי ארבע שנים. שנינו בכינו ואמרתי לו: “אני מצטערת שחזרתי לבד”.

אחרי המלחמה היה חוק ביוגוסלביה שמאפשר לסיים את הלימודים. כך, תוך שנה סיימתי את בית הספר התיכון ולמדתי אגרונומיה בשנים 1946-1947. בקיץ 1948 אבא שלי אמר: קראתי שבאו”ם הכריזו על מדינה יהודית. הגיע מכתב מהקהילות היהודיות בבלגרד שהנשיא מאפשר ליהודים לנסוע למדינה של היהודית. התארגנה קבוצה ובדצמבר 48 הגעתי לחיפה.

לקחו אותנו לבית עולים בבאר יעקב ואכסנו אותנו במחנה שפינה הצבא הבריטי. ידעתי שבקיבוץ גבעת חיים יש לי בן-דוד, יוסף רייף. כתבתי לו שהגעתי ושאני לא יודעת מה לעשות. יום אחד הוא בא ולא מצא אותי, כי הלכתי לעבוד בקטיף בנס ציונה. ברגל. בא יהודי רכוב על חמור. מי שהיה לה לק על הציפורניים, לא התקבלה לעבודה. אני התקבלתי.

יוסף מצא בת עיר שלי מסר לה פתק עבורי עם שטר של לירה, כך שאוכל לנסוע לתל אביב ומשם ברכב שיוצא לגבעת חיים. כשבאתי לגבעת חיים עשו לי סיור, הסבירו לי. היו ורדים על יד חדר האוכל, זה הרשים אותי. יוסף אמר לי שאני יכולה לבוא לקיבוץ וגם להזמין חברות. באו שלוש חברות ורק אני נשארתי. כשהודעתי במחנה שאני עוזבת לגבעת חיים, הפקיד שאל: את בטוחה שקיבלו אותך? תדעי לך שגבעת חיים הוא קיבוץ טוב.

עבדתי בתחילה בקטיף בפרדס, קצת בגת ואחר כך בשטיפת כלים, אבל אני רציתי לבנות את הארץ. יוסף הסביר לי: “צריכים לעשות הכל”, ובכל זאת שאל: מה את רוצה? אמרתי שאני רוצה לעבוד בחקלאות. קיבלתי ועבדתי בגידול ברווזים. אחר כך הייתי מטפלת