נולדתי בטרנסילבניה בעיר מארומרושיסגט שבהרי הקרפטים כ- 3 ק״מ מגבול צ׳כיה.

העיר מנתה כ- 30 אלף תושבים, מהם 12 אלף יהודים. לאבא היתה חנות נעלים ולידה בית-מלאכה (גם כן בבעלותו) שיצר אותן.
היינו 6 ילדים, 4 בנים ושתי בנות. אני הייתי הבת השלישית במשפחה, לפני היו שני אחים אחרי אחותי ואחרי כן זוג תאומים.

עד שנת 1938 היתה האוירה הכללית מסביב נורמלית, אך עם כיבוש אוסטריה והפלישה הנאצית לצ׳כיה הורגשה עלית כוחה של המפלגה הפאשיסטית בטרנסילבניה. באותה תקופה עבדתי בחנות לכובעים ואביזרי לבוש שונים (גלנטריה) המשכתי בעבודתי זו עד תחילת 1944. עד שנת 1940 היינו תחת שלטון רומני. השלטון הרומני ברובו התייחס אלינו באופן הוגן, כאל תושבים המשתייכים לרומניה. ב- 1940 הועברה טרנסילבניה לידי השלטון ההונגרי ומיד הורגש שינוי ביחס ליהודים. סגרו הרבה מן החנויות וגרשו יהודים שלא היו אזרחי הונגריה.

ב- 1944 הוצאו כל היהודים באזור מגורי מבתיהם (אפילו מן הכפרים שבסביבה הובאו היהודים המעטים שחיו בהם) והובאו לשטח מצומצם בעיר שכלל כמה בתי כנסת ואת הרחוב שניקרא שלנגנגסה, שם ציפפו את כ- 12,000 היהודים תושבי העיר. שם שהינו כ- 3 שבועות. את הגברים הצעירים לקחו לעבודת כפיה.

בתחילת אפריל הוציאו את כל היהודים מן הגטו, מעולל ועד זקן ואנו בתוכם והצעידו אותנו לעבר פסי הרכבת. נאמר לנו שאנו יוצאים לעבוד במחנות עבודה למען המולדת. העמיסו אותנו על קרונות של בהמות וכך נסענו כשבוע ימים מבלי שפתחו לנו את דלתות הקרון. מי שמת נותר מוטל בקרון. פעמים או שלוש הכניסו לנו מים בדלים מלוכלכים ואוכל לא נתנו. כשנסענו בקרון אמר לנו אבא: כשנגיע תעבדו טוב, אף פעם אל תתאוננו שאינכם יכולים או שאינכם בריאים. תשתדלו לעבוד כמה שרק תוכלו. אבא חזר על כך כמה פעמים. לא פירש מדוע ואני לא שאלתי מדוע. היום במבט לאחור ישנה בי הרגשה שאבא ידע משהו על הצפוי לנו מתוך שיחות רבות שניהל עם אנשים יודעי־דבר (לא יהודים).

כשהגענו לבירקנאו ניפתחו הדלתות של הרכבת, כולם היו מעולפים למחצה, אפילו אנחנו הצעירים והחזקים שבחבורה. הגענו בלילה בין ה-14-15 באפריל. כשירדנו מן הקרונות ראינו שהגענו לשטח גדול אך מגודר וסביב סביב עמדו חיילי s.s.
קציני s.s. החלו להפריד בין הנשים לגברים ומאז לא ראיתי יותר את אבי, הוא ניספה באותו לילה בבירקנאו. עמדנו שם אמא, אחותי ואני ופתאום ראיתי את שני אחי התאומים שהיו אז בני 16 באים עם חייל s.s. והוא פנה לאמא בגרמנית ושאל האם זו אמת שהם תאומים או שמא הם משקרים? אמא אישרה את היותם תאומים והם נילקחו למחנה מיוחד שעסק בעשיית נסיונות באופני ריבוי של בני-אדם. (לא פגשתי בהם יותר עד השחרור. כיום שניהם חיים בקנדה).

ושוב החלו מפרידים והפעם בין מבוגרים לצעירים. לקחו את אמא. נישארנו אחותי ואני, וכששאלתי להיכן נוטלים אותה אמר חייל ה-ס.ס. “אתן צעירות ויכולות לרוץ והסוסים הזקנים לא יכולים לרוץ. יותר לא ראיתי אותה. אותנו לקחו למקלחות, נטלו מאיתנו הכל, בגדים, תכשיטים ואפילו את שיערנו גילחו. הלבישו אותנו סחבות והעבירו למחנה שהיו בו מבנים מאורכים מאד, עשויים אדמת חמרה, עד אז לא ראיתי מבנים מסוג זה. לא היה עץ, לא ירק, רק מבנים חשופים מחמרה ובתוכם דרגשים בשתי קומות וביניהם מעבר צר. מי ששכן בדרגש העליון זכה לקצת אויר, כי המבנים היו חסומים ומלאי מחנק.

בתי השימוש עמדו לחוד, אחד שירת כמה ביתנים ונילקחנו לשם תחת משמר של אחראית הביתן, שהיתה לרוב יהודיה וותיקה. אחת לחודש לקחו אותנו למקלחות. נתנו סבון והחליפו את סחבותינו בחדשות שעברו חיטוי.
הקבוצות שלנו כונו אאוסן קומנדו, העבודה שביצענו היתה מחוץ למחנה. ישרנו אדמה, ניסרנו עצים, פינינו שלג בשדות, חלק עבד באיסוף סלק, אחרות בבתי-חרושת ועוד. עבדנו ללא הפוגה, יום יום אין שבת אין יום ראשון, רצף אחד גדול.
הכי גרועות היו שעות הבוקר (לפני עליית השחר) בהן היינו עומדות למפקד הצלאפל הידוע לשימצה. לעיתים עמדנו כ- 3 שעות בגשם בשלג לבושי סחבות.

שהיתי שם כל הקיץ והחורף עד ה- 18 בינואר. אז החליטו להעביר אותנו לגרמניה, כי הרוסים החלו מתקרבים. (ב-27 בינואר הגיעו הרוסים לאושוויץ ושחררו את הנותרים שם) יצאנו את אושוויץ, כל מי שיכול היה ללכת נילקח. החולים נותרו במחנה (ביניהם אחותי החיה כיום בקנדה וחולה עד היום כתוצאה ממה שעבר עליה במחנה). ליוו אותנו אנשי ס.ס. עם כלבים.

הרבה ימים הלכנו ברגל. בלילות איפשרו לנו לנוח כמה שעות באסמים ומחסנים שבצידי הדרך. אחרי כמה ימים העמיסו אותנו על קרונות פתוחים (בינואר) ירד עלינו שלג. בסוף ינואר הגענו לברגן־בלזן, שם היו צריפי עץ, ועל הרצפה היה מפוזר קש. זה כבר לא היה מחנה עבודה.
רבצנו על הקש בתוך כינים, עם אותם בגדים עמם הגענו מאושוויץ. מגפת טיפוס פרצה וקטלה רבים. כל בוקר היינו מתעוררות מוקפות במתים ואנחנו הנותרות נאלצנו לפנותם החוצה בשארית כוחותינו.

אוכל כמעט ולא ניתן לנו, אך זכור לי ״מעדן” מיוחד מן המחנה. נתנו לנו מרק שהיה בו מן הצבע הלבן – אולי אבקת חלב, ובו צפו חתיכות של קרום לחם. קבלנו זאת פעם בשבוע נזכור לי שחשבתי שאם אזכה ואשתחרר אעשה לי מרק כזה גם בבית שיהיח לי, כל כך טעים ניראה לי אז המרק.

לקראת הסוף חליתי, לא יכולתי ללכת, זחלתי על ארבע אל הברז שהיה ליד הביתן ומלאתי מים בסיר שמצאתי זרוק בביתן. זחלתי עמו חזרה לדרגש וממים אלו התקיימתי כמה ימים, עד שהגיעו האנגלים ושחררו את תושבי המחנה. בבדיקות שנעשו לי לאחר מכן התברר שחליתי בטיפוס ולמזלי החזקתי מעמד והחלמתי.

האנגלים רחצו את הנותרים בחיים וספקו אוכל בשפע, אך האוכל היה כבד לעיכול והאנשים עטו עליו ומלאו עצמם הרבה מעל ליכלתם לקלוט ורבים מתוכם מתו משום כך.

למזלי לא התנפלתי על המזון וכך הבראתי לאט לאט. נישארתי במחנה עוד כחצי שנה לאחר השחרור תוך התכוונות לעלות לארץ. אז באו למחנה שליחים מישראל, חיילים ששרתו בבריגדה. הגיע אפילו בן־גוריון וספר לנו מסיפורי החלוצים.

רציתי לממש חלום ישן של אבא שאמר לנו עוד בקטנותנו “כשתגדלו ניסע כולנו לעבוד ולחיות בארץ ישראל״ אפילו את מסלול הנסיעה בו נעלה התווה ואני אכן עליתי.