24/3/1985
 

זה שאני יושבת מולך ומספרת את שעבר עלי – זה פלא. נולדתי בהונגריה, בבודפשט, לאחר מלחמת העולם הראשונה, כבת יחידה למשפחה מסורתית שומרת מצוות. כל מה שיכלה משפחה יהודיה מן המעמד הבינוני להעניק, ניתן לי, פינקו אותי עד כדי כך שעד היום הוא חסר לי – אותו פינוק.
 

אבי היה מנהל מחלקה בכל-בו גדול ואימי עבדה כפקידה במחלקת ניהול חשבונות של בנק. בערבים – היו עסוקים בעבודה נוספת – בבודפשט היו הרבה תאטראות גדולים ובשלושה מהם היו למשפחתי מזנונים. אבי, אימי ודודתי היו עסוקים בהם, כך שאת שעות אחה״צ והערב ביליתי עם סבי וסבתי שגרו עמנו בביתנו ועם ה״עוזרת” שהיתה לי כאומנת. ביתנו היה גדול ומרווח ומרבית בני המשפחה התגוררו בו: הסבים מצד אימי, הורי, דודתי ובנה.

בגיל 6 התחלתי ללמוד נגינה בפסנתר וכן ללמוד בבית הספר העממי.

ברחוב ובבית הספר היתה האנטישמיות מורגשת, למרות שבין השנים 1920 – 1932 יכלו היהודים להתפרנס. בכל זאת לא היה היחס אל היהודי כאל כל אזרח אחר בהונגריה. אני זוכרת שבהיותי בכתה א׳ הגעתי הביתה בוכיה, אימי שאלה: מה קרה לך? מה אמרו לך? ספרתי שילד בן כיתתי ירק לפני ואמר: יהודיה מסריחה!

בבית הספר הייתי תלמידה טובה ומורתי שהייתה יהודיה (כפי שנודע לי מאוחר יותר – היא די הסתירה את יהדותה) הציעה לי לסייע לתלמידות מתקשות בכיתה. תקופה קצרה עסקתי בכך מבלי שסיפרתי זאת בביתי, (אבי רצה שאתידד רק עם יהודיות). היינו נפגשות בביתה של אחת הבנות ומכינות ביחד את שיעורי הבית. כשאחת מהן ניתקלה בקושי היינו מלבנות ביחד את השאלה. כל זאת, עד שיום אחד בהיותי כבת 14 אמרה לי אחת מהן: “ההורים שלי אינם מסכימים שתבואי לביתנו משום שאת יהודיה!”. לא טמנתי לשוני בפי ועניתי: “מה את חושבת, למה לא הזמנתי אתכן אף פעם לביתי?”.

הייתי כנראה די מוכשרת ולכן המליצו בפני הורי שאת לימודי הגימנסיה אעשה במסגרת של בית ספר לחינוך מוזיקלי. אך הכישרון לא עזר משום שבהגיעי לגיל תיכון לא התקבלתי אליו. זה קרה עקב חוקי הבומרוס קלאוזוס = הגבלות על מספר התלמידים היהודים המתקבלים ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה.

לא הזנחתי את לימודי המוזיקה והנגינה, עוד בגיל 13 החילותי בפיתוח קול. היה לי קול סופרן (ב- 1943 ניתחו אותי בגרוני ובזה תם עידן השירה).

היתה לאבי אימרה שחזר עליה לעיתים מזומנות: “אפילו שלא ניצטרך לזאת, כדאי ללמוד ולדעת”.

ולכן משנחסמה בפני אפשרות לימודים במגמה המוזיקאלית, רשם אותי ללימודים בבית ספר מסחרי, שהכשיר אנשים לעסוק בעבודה משרדית ברמה גבוהה, בוגריו היו חייבים בתעודת בגרות. את הכישרון לכך ירשתי כנראה מאימי.

משסיימתי את חוק לימודי בבית הספר ועברתי את בחינות הבגרות, לא יכולתי להשיג עבודה קבועה, משום שב- 1938 כבר פורסמו ע״י השלטונות ההונגרים חוקים המונעים נתינת עבודה קבועה ליהודים.

שוב אמר אבי את אימרתו: “כדאי לדעת אפילו אם לא ניצטרך” והלכתי ללמוד שנה נוספת והפעם בבית ספר לניהול משק בית. למדו בו תפירה, ריקמה, ניהול משק-בית, בישול ואפיה. הייתי שם המבוגרת מכולן משום שבדרך כלל הלכו ללמוד בו נערות שסיימו כיתה ט‘ ולא עלו לגימנסיה, ואילו אני הגעתי ללמוד בו לאחר תום לימודי בבית הספר המסחרי. למדו בו הרבה יהודיות וזאת (למרות שלא היה בית-ספר יהודי) משום שקשה היה ליהודים להתקבל לבתי-ספר אחרים.

ב- 1938 הוצאו ע״י השלטון ההונגרי חוקים המגבילים את היהודים. היהודים נעשו באופן חוקי אזרחים מדרגה שניה ושלישית. אפשר היה לראות בחוצות בודפשט שלטים תלויים בפתחי בתי הקולנוע ועליהם כתוב לאמור “הכניסה ליהודים וכלבים אסורה״ (זה לא היה בביגוד לרוח החוק).
על היהודים נאסר למכור בתים, שטחים ולקבל ירושות. כל אלו כבר לא נחשבו לרכושו של אדם יהודי.
האנטישמיות בעיתונות היתה מותרת – עיתונים שלא נקטו קו אנטישמי, הושמצו מבחינת תעסוקה – יהודי לא התקבל לעבודה, או קיבל רק עבודה זמנית. בכל מקומות התעסוקה החלו בפיטורי יהודים. התוכן של “מופעי התרבות” היתה האנטישמיות. באותו זמן נלקחו מהורי ההיתרים למכור במזנוני התאטרונים. היהודים הפליטים שהגיעו מסלובקיה ופולניה, גורשו ונשלחו ל״אי – שם”.

כך זה נמשך עד 1942, אז נחקק חוק נוסף נגד היהודים – על היהודי חל איסור להיות בעל עסק, בעל בית מלאכה וכדומה. בתי מלאכה או בתי עסק שהעסיקו פועלים, נלקחו מן היהודים ו״הורשה” להם להשאר במקום כעובדים אך לא כבעלי העסק, החנות או בית החרושת.
באותה תקופה נושל אבי ממקום עבודתו, שעבד בה במשך 25 שנים, אך למרות זאת – קיבל פיצויי פיטורין. אמא עזבה את מקום עבודתה קודם לכן.
ב- 1936, לפני כל שסופר לעיל, עברנו ממרכז בודפשט לפריפריה שלה, אבא קנה לפני כן מגרש, ובנה בית משפחתי, מסביבו היה לנו שטח לא קטן ובו כ- 32 עצי פרי, גן ירק, לול וארנבובי אנגורה ועיזים לחלב, ממש חוה קטנה.
מאוחר יותר, משפוטר אבא מעבודתו – עבדנו כולנו בחוה קטנה זו והקמנו עסק קטן לגידול ארנבובי אנגורה. העבודה היתה קשה, הפרנסה מועטת, אך ניתן היה להתקיים ממשק העזר שלנו, מן החלב, הביצים והירקות שגידלנו.

 

ב- 1940 התחתנתי עם שנדור אלכס. הוא היה מבוגר ממני ב- 6 שנים. הכרתי אותו מילדות, היו קשרי היכרות בין משפחתו למשפחתי ולמדנו באותו בית-ספר. הוא למד בשיעורים אחה״צ כדי להשלים לבחינות בגרות, רצה להמשיך ללימודי שרטוט. להוריו היה בית מלאכה גדול לנגרות שהעסיק 40 פועלים. הוא ושני אחיו עבדו עם אביו בבית המלאכה, הם יצרו רהיטים מעולים, עשויים בעבודת יד, כלומר בעלי יחוד, שנדור רצה ללמוד שרטוט כדי לעצב רהיטים.
 

ב- 1937 גויס לצבא ההונגרי ושירת 3 שנים בחיל ההנדסה. מאוחר יותר, כשעדיין שירת בצבא, נילקחו צעירים יהודים לעבודה במחנות עבודה, חלק מהם עבד כשרתים של מחנות צבא וחיו לצידם של מחנות הצבא, עיסוקם ניקיון ושאר שרותים המסופקים לצבא. היהודים שחויילו מקודם נשארו לשרת כחיילים ושנדור נשאר חייל. ב- 1939 חלה שנדור ואושפז בבית חולים צבאי, עקב מחלתו החסיר כמה חודשי שירות והיה עליו להשלימם לאחר מכן.

ב- 1940 כשאביו ושני אחיו כבר היו ב״מחנה עבודה” קיבל שנדור חופשה בת 24 שעות כדי להתחתן עימי, לפני כן היינו מאורסים כ- 13 חודשים. (היו אז הרבה מקרים כאלו, שחיילים קיבלו חופשה בת 24 שעות בכדי להתחתן). לאחר מכן השתחרר מן הצבא ועדיין לא נילקח למחנה עבודה כפי שנילקחו כבר כל הגברים היהודים. היו אלו 20 חודשים שחיינו ביחד, חודשים מאושרים אך גם רדופי פחד שמא ילקח כמו כולם למחנה עבודה.

בנתיים התכנסה כל המשפחה בחווה הקטנה שלנו, אבי בנה על אותו מגרש בית קטן עבורנו – הזוג הצעיר, ובית נוסף עבור סבי, סבתי דודתי ובנה.
לאחר החתונה עבדתי בעסק המשפחתי של הורי בעלי, יכולתי לממש את מה שלמדתי בבית הספר המסחרי ועסקתי בעניני הכספים והרישום של עיסקי בית המלאכה. הריתי וכל הזמן חרדתי שמא ילקח בעלי למחנה העבודה.
ב- 6.6.1942 נילקח שבדור למחנה עבודה ולאחר חודש נישלח לרוסיה. לפני צאתו לרוסיה איפשרו לנו לבקרו פעם אחת, לאחר מכן נישלח לרוסיה לשטחים שנכבשו ע״י הנאצים. מחנות העבודה של יהודי הונגריה נישלחו בעקבות הכיבוש הנאצי לעבודות כפיה בשטחי הכיבוש הנאצי כשהם מלווים ע״י ג׳אנדרמים הונגרים.

בינואר 1943, נפל בשבי הרוסי ליד הדון. מחולשה, מחלות ואפיסת כוחות נפטר. (כך נודע לי לאחר המלחמה מפי אחד שחזר משם). התינוקת שהיתה בבטני מתה, לא הרגשתי בכך וכעשרה ימים לאחר מכן הגעתי לבית-חולים ושם ילדתיה מתה. למרות שבעלי ניפטר המשכנו לקבל ממנו מכתבים שהתעכבו בדרך חודשים ובהם כתב שהוא חי, שאחכה לו, אלו שמות להעניק לילדנו או ילדתנו לכשיוולד (לא ידענו אז שכבר אינו בין החיים).
חיילים הונגרים היו באים לביתנו ומקבלים מאיתבו כסף, מזרן, בגדים וסריגים שכל בני המשפחה סרגו עבורו וזאת בטענה שהם מוכנים להעביר לו חבילות מאיתנו. לא ידענו שהם מנצלים את שמו כדי לקבל מאיתנו את כל שיכולנו לתת. כך זה נימשך עד מרץ 1944, כשהיטלר פלש להונגריה. כלומר מכתביו המשיכו להגיע אלינו 8-10 חודשים לאחר שנפטר.

 

מצב היהודים נהיה קשה והתחלנו להרגיש שמשהו מסביב קורה, הסתגרנו בבתים וכך הגענו ל- 19 במרץ 1944. היה יום ראשון בבוקר, הדלקנו את הרדיו ושמענו שירי-לכת, באמצעות הרדיו נודע לנו שללא כל התבגדות ובהסכמתר של הוורטי נכבסו צבאות היטלר ר״כבשו” את הונגריה, ללא כל התנגדות.
החשש הפך לחרדה, בלילות, בימים ובכל שעה. את אבי בחרו לרעדה שתייצג את היהודים שהתגוררו בסביבת בודפשט. חיו שם כ- 120 משפחות (הוא ניבחר ע״י היהודים).

ההונגרים שחיו מעתה תחת שלטון גרמני, צופפו את היהודים, אספו מכל הסביבה וריכזו במקום אחד. אנאחנו נשארנו בביתנו ואלינו צורפו יהודים נוספים. לכל משפחה היה חדר ואילו המטבח והשירותים היו משותפים לכולם. כך הגענו ל- 4.4.1944 בו הוכרז על ענידת הטלאי הצהוב, על הגבלות התנועה. אפשר היה לנוע בשעות מסוימות בבוקר ואחה״צ, מאוחר יותר אף הוחמרו אף הגבלות אלו. לאבי היה אישור לצאת יותר, עקב הישיבות בהן נטל חלק. לא אחת הוחזר בערב מלווה ע״י ג׳נדרמים (קיבל היתר לצאת לישיבות) שהחזירוהו הביתה בסתר לאחר שעת העוצר. בערבים שמענו את רדיו אנגליה ובדרך זו נודע לנו על המתרחש, אך במהרה בטלו גם את הרדיו כמו שבטלו את כל שאר החפצים בעלי הערך.

ביוני ניתנה פקודה לעבור לגטו שהיה מרוחק 60 ק”מ ממקומנו, לכל משפחה הותר לקחת עמה 40 ק״ג מטען, מזה נטלו הג׳נדרמרים ההונגרים מחצית לעצמם. הגטו היה מבנה ישן של בית חרושת לסוכר, רוקנו אותו מכל תכולתו, פרסו קש ועשב כמו לסוסים ופרות ולשם הוטלנו.


קבלת הפנים היתה שאמא הוצלפה בשוט, רצר ליטול ממנה את אחת מחבילותיה בכוח, היא סרבה לתתה רהושיטה חבילה שניה שיקחו אותה ואז ההונגרי הצליף בה ונטל את שתיהן. אבי קיבל התקפת אולקרס וסבל הרבה. שהינו שם כמה ימים ומשם הועמסנו על קרונות לבהמות, אטומים בלי אשנב לאויר. איני זוכרת כמה אנשים היו בקרון, הרכבת נסעה יום ולילה ואולירלי ימים ולילות… כל שעה היתה נצח, לעיתים נעצרה הרכבת, פתחו לכמה דקות את דלתות הקרון ואחר המשיכו.

סבתי השתגעה בדרך, רבים יצאו מדעתם, מפחד, צמא ורעב, היו שהחלו לנשוך את הסמוכים להם. המעבר מתחושת היותם בני-אדם שיכולים לנשום, לשתות ולהתהלך, לתנאי הצפיפות והלחץ בקרון היה נורא.

כשהגענו לאושוויץ ופתחו את הדלת כבר היו בתוכנו מתים.זה היה בערב אר בלילה כשהגיעה הרכבת לאושרריץ. עמדבר כמה שערת בקררברת חתומים, אחר לפתע נפתחו הדלתות, שמענו צעקות החוצה החוצה, חלק מהאנשים כבר לא יכלו לרדת בכוחות עצמם וניזרקו החוצה עם המתים.

הועמדנו בחמישיות, לחוד גברים לחוד הנשים ופתאם עמדנו לפני מנגלה – אז לא ידענו עדיין מיהו (הטרנספורטים הגיעו תמיד בלילה), אותי הוא הוציא מן השורה וזרק ימינה והיתר נישלחו שמאלה. (כל חפצינו נשארו בקרונות). את אבי עוד הספקתי לראות, אימי נעלמה ומצאתי עצמי בחברת בנות שהכרתי מראיה ערב קודם לכן.

הכניסו אותנו למקום בו הופשטנו מכל בגדינו, במקום אחר גזרו את כל שערות ראשנו וגופנו אח”כ עברנו מקלחות עם חומרי חיטוי ולבסוף זרקו לנו אילו סמרטוטים ללבוש. על הגב היה כתוב בצבע אדום KCL = מחנה ריכוז. כן הוטלו לרגלינו נעלים מכל הסוגים והגדלים, נעלי גברים ונשים שמאליות וימניות, בקיצור צריך היה למצא משהו שאפשר לנעול גם אם קשה להתהלך בו.

שם במקלחות, לאחר שנטלו את שערותינו, עמדו שתי אחיות תאומות מחובקות, כאילו חיפשו חסות זו בחיקה של זו, איש ה־ s.s קרא לאחת והן לא אוו להפרד, קרא בשנית ומשלא הסתובבה לעברו – ירה בה למוות, זאת היתה קבלת הפנים באושוויץ.

היום עלה, היה חם – יוני. כ״ד סיוון, 16 ביוני – ביום זה אני נוהגת להדליק נר זיכרון להורי.

הוציאו אותנו ללגר = מחנה B3, שהיה מפורסם בכך שאין בו מים, לא לשתיה, לא לשטיפה ולא לצרכים. ישבנו בחולות שעות על גבי שעות בשמש, באפס מעשה.

בשתיים בלילה הוקמבו לצלאפל = מסדר נוכחות, עמדנו שעות, המשגיחות באו עם כלבים ומי שלא עמדה ישר, הוזחלה על חצץ או קבלה פקודה לרוץ עליו יחפה. האחראית על המחנה שמנה כ- 3000 נשים היתה יפיפיה שבאה תמיד בליווית כלבים. כשראינו אותה – ראינו את המוות, תמיד מצאה משהו שאינו כשורה, תמיד הענישה.

3 פעמים ביום הלכנו למטבח להביא משהו מעין מזון. כלי הקיבול להבאת “המזון” היה מעין חצי חבית מעץ רקוב ש – 4 נשים היו נושאות, שתיים מלפנים ושתיים מאחור. מי שנשאה את האוכל קבלה מעט יותר מהשאר. לא ידענו שבתוך האוכל וגם בתה וב״לחם” היה ברום, מה שמגע קבלת וסת.

הבלוק-אלטסטה = אחראית על הביתן, היתה בדרך כלל אסירה מפולניה או סלובקיה, ותיקה שנימצאה במקום כבר זמן ממושך. היא נהגה לבעוט באסירות וזה כאב ויותר מכך פגע, כי היתה יהודיה, אסירה כמונו.

לא תמיד יכולתי ל״התנדב” להביא מזון משום שהאחראיות הרגישו כשבאו בחורות קבועות וגם שאר האסירות התרעמו, כולן רצו לזכות בזכות לשאת האוכל ולקבל את מעט מהתוספת שהרוויחו עקב כך. היה ריב, היו נידחפים להביא מזון, כי זה הבטיח עוד פנכת מרק או חתיכונת “לחם”.
כל היום, כל עוד זרחה השמש, אסור היה להכנס לביתן. בערב, על הדרגש היינו ארבע, שתי חברותי שהיו אחיות (אחת מהן היתה בהריון) והשלישית שנעשתה ידידתי הקרובה כאחות לי עד היום הזה.

״על רציף האימים באושוויץ ובמקומות אחרים, בסלקציות דומות, נהרסו סופית שרידי התא המשפחתי היהודי, והאדם נישאר בודד בלא שום קרוב או גואל. אולם במחנות השונים נוצרו קשרי ידידות כתחליף למשפחה שאבדה”…
כל יום עם זריחת החמה, ה״בלוק אלטסטה״ היתה אומרת לנו בהנאה סדיסטית – “בקרוב תהיו שם”… ומצביעה לעבר העשן שהתמר מארובות המשרפות.יום אחד גילינו שכולנו עקוצות מפשפשים, המקום שרץ. כולנו גרדנו עד זוב דם והיינו מכוסות בפצעים עם מוגלה. שוב הועברנו לחיטוי ולמקום אחר, ללגר שבו שוכנו אלו שניפגעו מכינים ופשפשים. (כאן בגבעת חיים התברר שבביתן זה מעלי שכבה באותו מחנה מרים פטקי ז״ל). כעבור זמן בלתי ידוע עברנו שוב חיטוי במקלחות.

בכל פעם שנילקחנו למקלחות, תקף אותנו פחד איום, שמא אלו מקלחות גז. אז כבר ידענו פירושו של דבר, ראינו כיצד לאחר כל טרנספורט שהגיע ונילקח ל״מקלחות” התמר עשן מן הארובות והבלוקאלטסטר שלנו “שמחה” להסביר לנו מה פירושה של “מקלחת”. באותה תקופה חילקו לגו גלויות עם תמונה ובה ירק ועצים ובצד השני אפשר היה לכתוב רק כתובת ופריסת שלום. נישאלתי אם יש לי קרובי משפחה בהונגריה (זה נעשה כדי לאתרם ולקחתם), לא כתבתי למרות שבבודפשט נותרו עדיין הוריו של שנדור.

בתחילת ספטמבר עזבנו את אושוויץ, לקחו אותנו בטרנספורט לאוסבורג – לבית חרושת של מסרשמיט, היינו כ- 500 בחורות, רובן מהונגריה. ההבדל בין המחנות היה כהבדל שבין היום לבין הלילה, הגענו לבית קומותיים ובו מקלחות ובהן מים קרים וחמים, מנת מזון נורמלית יחסית, בגדים ולבנים. העבודה היתה קשה מאד, נימשכה 12 שעות. הלכנו ביער (למקום העבודה) מרחק של קילומטר או שניים, מבוססות בשלג ובקור, אך התנאים איפשרו להשאר בחיים ואולי משום תקופה זו שם אכן נותרתי.

אני זוכרת שהגענו לשם לקראת ראש השנה (זכרנו את תאריכי החגים, היו שם נשים דתיות שבתוך תפוחי האדמה, הדליקו פתיל מצמר-גפן כנרות שבת).
אני אישית נישארתי קרוב ל- 3 חודשים לעבוד כפועלת ניקיון באותו מבנה – מחנה בו שוכנו. ניקיתי את חדרי ה- ss, את המרפאה שהיתv במקום. עשיתי תיקוני יד בבגדים וגרביים, הסתדרתי “טוב” ומזון לא הווה בעיה. בהשגת מקום עבודה זה עזרה לי אחות המרפאה שהיתה יהודיה. היא ידעה שבריאותי לקויה (היו לי בעיות עם הלב וסחרחורות).

כל יום ראשון קבלנו יום חופשי לעצמנו, כמובן שלהסתובב מחוץ לתחום לא יכולנו, אך היה פנאי לעסוק בסידורים אישיים, תיקונים, ניקיון וכדומה. באותו מקום עבדו גם אסירים פוליטים מאיטליה וצרפת והם העניקו לנו הרבה דברים קטנים שעבורנו היו גדולים כמו מברשת שיניים, משחת שיניים, סבון, מסרק, אפילו מראה קטנה שעברה מיד ליד, השיגו עבורנו גם כלי תפירה – נתנו לנו פשוט מתוך מחווה אנושית.

כעבור שלושה חודשים לשהותנו במקום, הודיעו לבו שכל מי שיכולה לצאת לעבודה שתצא, כי עומדים לבוא מדכאו לבדוק את מצב האסירות ומי שאינה כשרה לעבודה קשה תישלח!

עזבתי את “עבודתי הטובה” ויצאתי לעבוד בבית החרושת. את חברתי שהיתה בהריון לקחו אז לדכאו ושם ניספתה.

העבודה בה הועסקנו היתה מפרכת. עבודת ריתוך עשינו בתוך קופסה קטנה את המנגנון האוטומטי המשחרר פגזים מן המטוס. בשעת עבודתנו עמד מאחורינו חייל אss עם רובה שהיה בודק אם אין אנו מחבלות ב״תוצרת”.

אם היה נצחונו של היטלר תלוי באיכות עבודתנו, עבודת עבדים יהודים, היה זוכה בו, כך הרגשנו.

עבדנו שם כ- 7-8 חודשים ויום בהיר אחד התחילו לרכז אותנו, (אז לא ידענו מדוע, מאוחר יותר הוברר לנו שזה משום שהרוסים התקרבו). הכניסו לקרונות רכבת ונדדנו על פני כמה מחנות. בשום מקום לא היתקבלנו והמשכנו לנסוע. הרגשנו שמשהו שונה מהרגיל תלוי באויר, ניראה בחיילי ה- ss מבולבלים, נישמעו פיצוצים, לא ידענו האם אלו הפצצות ממטוסים או הפגזות מן הקרקע – מתותחים. המזון הלך ואפס, בתחילה היו עדיין מעט שימורים, לבסוף לא נותר מאום, אכלנו מרק עשבים מטובל בלחם עבש.

יום אחד, לקראת שעות הבוקר פתחו לנו את דלתות הקרובות בצעקות, החוצה! החוצה!, כשיצאנו לא ראינו את מדי ה- ss, אלא אנשים בבגדים אזרחיים. כלומר, האס־אס פשטו את מדיהם ועלו על אזרחית, הם שכחו שכל אס־אס היה מסומן מתחת לזרועו בסימן. בתוך המהומה שהשתררה התחילו כולם להתרוצץ, צופפו אותנו יותר ויותר בתוך שטח עצום פתוח, מסביב היתה אפרורית של טרם יום, בחסותה ניסו חלק להמלט, וממטוסי המשחררים נורתה למטה אש וחלק מן הבורחים נהרגו.

כשעלה היום שוב אספו אותנו האס־אס והעמיסו על הרכבת, לחלק מתוכנו כבר לא היה כוח, הם נישארו לגווע באשר שכבו. גם אלו שניפצעו מירי המטוסים נישארו מוטלים ושם ניספו. (מאוחר יותר נודע לבו שיום זה היה ה- 30 באפריל ואילו היה באפשרותנו לברוח, היינו משתחררים באותו יום).

במסע אחרון זה, ברכבת, היינו סגורים ללא מזון ומים, הרגשנו שהרכבת מתקדמת בקושי, מעט עוצרת, מעט נוסעת, וכך זה נימשך נסיעה מגומגמת במשך 6 ימים.

ב- 8 במאי הגענו – נעצרנו במרחק 45 ק”מ ממינכן, ליד זיהאופט – מקום נופש, יפיפה. אי מוקף אגם ולחופו מבנים מקסימים, משהו מעולם אחר. מרבית תושבי המקום ברחו. שוחררנו ע״י האמריקאים.

האנדרלמוסיה שהשתררה היתה גדולה. היו ביננו המון מתים ופצועים, גם אני הייתי חולה ולא עמדתי על רגלי, אלא זחלתי על ארבע. מן השעות הראשונות שחלפו אינני זוכרת מאומה.

חברתי ידידתי הקרובה ואני החלטנו לא לאכול כדי לא להפגע מאכילה גסה. לקיתי בטיפוס ורצו לקחתני לאיזה בית-חולים, אך חברתי שידעה היטב אנגלית הסבירה שאני אחותה ולאחר כל מה שעברנו ביחד, אינה רוצה לעזבני, שירשו לה לטפל בי. והיא באמת טפלה בי ככל שיכלה, לא עצמה עין בלילות וסייעה לי במה שניתן היה לסייע. הייתי מאד מאד חולה וירודה.

עבר זמן רב עד שתפסנו שאיננו שרויות יותר בסכנת חיים. אח”כ תפסה את רוב זמננו הדאגה ליקירנו, מי נותר בחיים, היכן, באיזה מצב? חלפו כשבועיים ימים עד שהג׳וינט ניכנס לפעולה וסייע בפעולות איתור וחיפוש הקרובים. עברו כ- 3 חודשים עד שהתאוששתי מן המחלה וחששתי אפילו מן המחשבה שלפני תקופה ארוכה של חיפוש קרובים, אולי חשתי שלא אמצא מהם אדם חי. איש לא דאג ולא עזר להגיע למקומות חיינו הקודמים.
 

ביולי התחילו יוצאי סלובקיה שביננו לחזור לסלובקיה. לי היתה זו הזדמנות ראשונה להודיע להורי בעלי (שחיו בבודפשט) באמצעות גלויה, שנותרתי בחיים, אך עדיין אין זה לפי כוחותי לחזור.
לאחר מכן החילונו כמה חברות לחפש קרובים במחנות השונים, בברגן בלזן ובאחרים. נסענו ברכבות פחם, ברכבות חיילים, מן נדידה בלתי פוסקת ממקום למקום. ושם באחד המחנות שמעתי לראשונה פרטים על אבי ז״ל, עד אוקטובר 1944 חי במחנה עבודה, חלה, נחלש וניפטר.
רק בתקופה הזאת הוברר לנו סופית שאלו שנישלחו לצד שמאל נועדו למשרפות. תמיד קיווינו שליקירנו זה לא קרה, והנה כולם אינם. זאת היתה תקופה קשה מאד מבחינה נפשית.

היום לאחר 40 שנים, אני ניזכרת שלא היתה לנו שום שמחה בלב בשעה שהשתחררנו. נידמה לי שהיינו די אדישים, טוב אז נישארנו…
אך מה יהיה עכשיו, כל הזמן נאבקנו על חיינו כדי לשוב ולהתאחד עם יקירנו, היה למען מה להאבק, אך משבא השחרור ולא נותר אדם, באה מעין כהות חושים. בספטמבר, ערב ראש השנה חזרנו לבודפשט. בדרך בטלו הרוסים כל מה שהצלחנו להשיג, את מעט המזון שליקטנו ונעלים ובגדים להחלפה.

בדרך כשחזרנו פגשנו שליחים מישראל, הם הזהירו אותנו לא לחזור! ״אין לאן לחזור, כדאי שתעלו לישראל”. אך אני חשבתי, אחזור לבודפשט ואפגש עם שנדור…

בבודפשט במרכז הרכבות התארגן הג׳ויינט, מי שהיה לו מקום ללכת אליו קיבל מהג׳וינט סיוע כספי כדי שיגיע למקומו, מי שהיה חסר בית וכתובת, ניתן לו לשהות במקום זמנית עד שידע להיכן פניו מועדות.

נסעתי לבית הורי בעלי. כולם היו שם, הוריו, אחיו, רק הוא לא. זו היתה פגישה מאד קשה ומרגשת. הבאתי עימי את חברתי הקרובה ובקשתי שתוכל להשאר עימי עד שתמצא את בני משפחתה, אם נותר מי מהם או עד שתסתדר, כמובן שקיבלו זאת.

היינו זקוקות לטיפול רפואי, לג׳ויינט היו תחנות רפואיות (היום אני יודעת שישבו שם גס פסיכולוגים), בהן נוסף לטיפול הפיזי ניתנה לנו גם האפשרות לספר ולהתחיל לעבד חוויות שעברנו. מהורי בעלי שמעתי כיצד ניצלו.

כשניתנה הפקודה להכנס לגטו, נודע להם, שתמורת תשלום גבוה מאד (כסף לא חסר להם) ניתן להשיג כתב חסות שבדי המאפשר לבעל תעודה כזאת להכנס לשטח שגרירות שבדיה בבודפשט. הם שילמו ויחד עם גיסתי שהיתה בהריון מתקדם, חסו בצל השגרירות עד פברואר 1945 מועד בו שוחררה העיר ע״י הרוסים.

הם ניצלו ע״י פעולת ההצלה הנודעת של ראול ולנברג. גיסתי ילדה שם את בנה הבכור. בבית הורי בעלי חזרו החיים לתיקנם, הם התארגנו היטב. ואני לאחר כל החסר העצום התחלתי להגזים, נפלתי לקיצוניות שניה. לאחר הארוחות ליקקתי את הסירים בהם בשלה חמותי, לאחר שעלו כולם על משכבם חזרתי ונטלתי עוד לחם.

בערבים יצאתי עם גיסי (שהיה רווק) וחבריו לראות סרטים ולבלות ובתקופה זו שנמשכה כמה חודשים פגשתי חבר טוב של בעלי. ידעתי שהם היו ביחד במחנה עבודה והתחננתי בפניו שיספר לי את האמת אודותיו. (כי ב- 1946 כבר ידעו על רוב האנשים, מי נותר, מי ניפטר. הצלב האדום סייע רבות באיתור ובדיקת המידע ואודות בעלי לא שמעתי דבר).

את צבי ליגטי הכרתי הרבה לפני נישואי לשאנדור, כשפגשתיו לראשונה לאחר המלחמה עדיין הלך על קביים, זה היה בטבא לבקר את הורי שאנדור, אותם הכיר מקשריו המסחריים עמם ופגש בי – אצלם. מפיו שמעתי את שעבר עליו, הוא חזר אחרי 7 שנים של עבודה במחנה עבודה, נדד הרבה וניצל הודות לכתב חסות נוצרי ועבד בבית חרושת גרמני בתור נוצרי. בפברואר, בבודפשט, בהיותו לבוש במדים “כחייל הונגרי”, קיבל צרור כדורים בצידו השמאלי של גופו, ניפצע קשה וניצל הודות לחובש קרבי סובייטי שהתברר שגם הוא יהודי.
צבי החל מתעניין בי, האם אני מחכה לשאנדור והאם יש לי אילו שהן תכניות אישיות. שאל רשות להזמינני להצגה, וכך החילונו לצאת ארבעתנו, האח והגיסה וצבי ואני. בני משפחתו של שאנדוד התחילו להשפיע עלי שאנשא לו. התיעצתי עם הורי שאנדור, האב אמר: כואב לי, אך אנחנו לא נאבדך, תישארי שלנו, ילדייך יהיו נכדינו. אם תתחתני עימו – לא תקבלי טוב ממנו. בדצמבר 1946 התחתנו. קודם ברבנות ואח״כ בחתונה אזרחית.
בחתונה אצל הרב נוכחו פרט לרב ולחזן רק שני עדים. היו אז הרבה חתונות כאלו, לא נותרו קרובים. לאחר החתונה עברתי לדירתו. לאחר כשנה וחצי נולדה ביתנו הבכירה אסתר.

ב- 1948 בקשנו לעלות בעליה לגאלית ארצה, רק לי אישרו, אך הייתי בהריון אסתר, (לצבי לא אישרו כי היה חייב שרות מילואים בהונגריה). צבי עמד על כך שאצא לבדי והבטיח שיצטרף אלי לאחר מכן דרך צ׳כיה, סרבתי לנסוע לבדי ונישארתי עימו. ב- 1954 נולד בבנו יוסי ורק ב- 1956 כשפרצה בהונגריה המהפיכה, עלינו לישראל. את חיינו הצילו גם הפעם – הרוסים.

האנטישמיות בחוצות בודפשט נירשמה על הקירות, התנוססו כתובות: “את איציק לא ניקח הפעם עד אושוויץ”.
עוד ב- 1948 חיפשנו באמצעות הצלב האדום את מוץ ז״ל שהיה בן דודי, התברר לנו אז שהוא חי בקיבוץ גבעת חיים והיתה לנו דודה משותפת שגידלה את מוץ בילדותו. היא קיימה עמו מאז – 1948 קשר מכתבים רצוף וב- 1956 כשפרצה המהפיכה בהונגריה – ובישראל התחוללה מלחמת קדש, שלחתי אליו טלגרמה – ״אנחנו מגיעים, קבל אותנו״. היינו כבר בארץ כשמוץ קיבל לידיו את המברק. הגענו ארצה ב- 17.6.1957 לעפולה עלית. ומאז ועד היום אני חיה פה, בגבעת חיים מאוחד.