סבתא זלדה ברון נולדה ב- 1888 בעיירה באוקראינה, למשפחה
אמידה. עדיין לא היה נהוג לשלוח בנות לבית-הספר, והיא
היתה מספרת שהיתה מוציאה כסף מקופת החנות של הוריה
ומשלמת למורה פרטית לרוסית. עם חתונתה עברה לעיירה
סמוכה. בעלה היה חוכר יערות וסוחר עצים, ובית המשפחה
היה בית ציוני, ומגיל צעיר למדו הילדים עברית. באה תקופת
הפוגרומים של פטליורה באוקראינה, המשפחה עברה את הגבול
לרומניה, ההורים ושלוש הבנות , ושם חיו כפליטים. האב התחיל
שוב במסחר העצים והאם עזרה על ידו ומאוחר יותר ניהלה מעין
פנסיון, ששימש בית לפעילי "החלוץ".
ב-1933 עלו ההורים ארצה, לאחר ששלוש הבנות עלו קודם לכן, כחברות בקיבוצים. בעזרת הקיבוצים
רכשו מסעדה בחדרה, היא מסעדת ברון המפורסמת בשעתה, מקום מפגש ומנוחה לכל עובר אורח מחברי
התנועה.
עם מות הבעל ב-1947 , והיא עדיין לא בת 60 ,עברה אלינו, וכאן התחילו עבורה חיים חדשים. עבדה
במסירות במטבח, במחסן, השתתפה באסיפות ובמסיבות, קראה באופן קבוע שני עיתונים וריכזה סביבה
משפחה גדולה, ואף ידעה צער- שתיים מבנותיה נפטרו בחייה, ועם זאת לא נשברה ברוחה. נפטרה בגיל 90 ,
בהשאירה אחריה את בתה סימה, 7 נכדים ו-26 נינים בגבעת חיים ובשער העמקים.
• •
כבת שישים היתה כשנולדתי ועל ימי צעירותה שמעתי רק בסיפורים… זיכרונות הילדות מסבתא מובילים
אותי לריחות הניחוח העולים מן …העוגות. כוחה של סבתא במעשי ידיה, סודה בחריצותה. העבודה רצה
תחת ידיה, הגינה פורחת והעוגות – שמן )וריחן( הולך לפניה בכל המשק. היה לה לסבתא כוח חיות מעורר
קנאה ואורח-חיים מעורר כבוד. כל זה שפע ממנה בקלות בשנים המוקדמות יותר. שכך, תמיד רגילה היתה.
לנצח על המלאכה, לסחור, לעמל, לארגן, לסדר, לאפות ולבשל. משפע זה נשאר לה הרבה גם בערוב ימיה,
אך לא בלי מאמץ היא ניהלה כאילו מלחמה יומיומית כדי להחזיק את הראש מעל המים. לא להתפנק, לא
לוותר לעצמה, לא להרכין את הראש… כל דמותה אמרה כבוד-עצמי, משמעת פנימית, משקל החובות רב
מן הזכויות, היא נתנה יותר מכפי שהרשתה לעצמה לקחת. דאגתה – לא להיות לטורח על בני המשפחה,
לא להיות תלויה באחרים. להיפך – עז היה רצונה להביא תועלת, להביע דעה ו… לנהל את העניינים. הרצון
להיות מעורבת, לחוות דעה ולעוץ עצה, גברו כאילו ככל שפיסית נתרבו אצלה המגבלות. מעין סתירה
עקשנית למהלכי הזמן והגיל. מעיך קשיות-אופי היתה בסבתא וגם עקשנות, תכונתה זו סייעה בידה לעמוד
בתלאות חייה. לעמוד בהן בכבוד ובקומה זקופה.
היא היתה נוהגת להקפיד עם עצמה ולעיתים גם עם בני המשפחה הקרובים אך מעולם לא גרמה להרחקת
איש מעצמה. טוב-ליבה היה מן הסוג היעיל והמועיל יותר מן הרוך והסנטימנטלי. אשת חיל היתה, אשת-
עמל. השברירות, ההשתתפות, ההתפנקות וההתלבטות היו בבחינת מותרות לגביה. סבתא נשאה עימה.
דברי ימים רבים – ימי המאה הזאת. גלגולי משפחה יהודייה ברוסית של הפוגרומים. ארץ-ישראל לפני קום
המדינה על מאורעותיה ולאחריהן בישראל המדינה על קורותיה כשמשולבים בהם גורלות בני משפחתה
שלה. אולם היא עצמה לא הרבתה בדברים על עברה. כולה היתה נתונה בהווה. כולה שייכת לכאן ומעורבת
בחיינו. דומה שההווה מעולם לא שעמם אותה. היא גילתה התעניינות במיגוון תחומים שהפליא ממש,
בפוליטיקה, במשחקי ספורט, במצב השוק, בחידושי רפואה, בתעשייה ובאופנה. מהכל היא קלטה, למדה,
התרשמה ללא ליאות. מושגיה היו נעוצים כאילו בעבר ואילו גישתה לדברים, הבנתה וחוש ההומור שלה
שייכים היו להווה ולתקופתנו.
בסוף הדרך עת הכבידו מיחושי הזיקנה – קשה היה לה לסבתא. סבלה היה לא רק סבל גופני כי אם סבלו
של אדם בעל סטנדרטים גבוהים אשר חש ששוב לא יוכל לעמוד בהם. וחרף כל זאת היא עמדה בהם בכולם
עד יומה האחרון.
יהי זכרה מבורך.
(נכדה)