אני שייך למחזור השלישי בגבעת חיים. בהיותי בכיתה י"א, זמן קצר אחרי הפילוג בקיבוץ המאוחד, עדיין למדנו באותה כיתה עם ילדי האיחוד במשמרות, בבוקר עובדים ואחר הצהריים לומדים, עייפים מאד ומתקשים להתמודד עם הלמידה.

באותה תקופה, אחרי מלחמת העצמאות, הממשלה בקשה מהקיבוצים לעבד קרקעות בנגב – ליד גבולות, אורים וגבים (במקום שנמצאת כיום שדרות) – כדי שהשטחים לא יהיו ריקים ונטושים. ההתייחסות אלינו כנערים בוגרים הייתה שונה מהיום ובאופן טבעי גייסו אותנו להשתתף בעיבוד האדמות בנגב.

זאת הייתה חוויה של נער מתבגר שכיום לא יכולה להתרחש. היו אלה ימים של פדאיונים (מסתננים) בנגב. המסתננים חצו את הגבול מרצועת עזה והיו הורגים אנשים בשדות מחוץ לישובים.

ירדנו – איתן חפר, חגי גבע ואני – לאזור אורים שבנגב בחופשת סוכות. במשך שבוע ימים גרנו מחוץ לשטח המגורים ליד מוסך הטרקטורים בתוך צריף-מכולה. היה עלינו להפעיל טרקטור שרשראות בחריש שלוש משמרות ביום. הזיכרונות שלי מאותו שבוע הם בעיקר ממשמרת הלילה. הורידו אותנו לשטח שהיה מרוחק כ-5 ק"מ מהקיבוץ עם בחורה שבשלה לנו, ועם חבר מבוגר שדאג להסעה, להחלפת משמרות ולתדלוק הטרקטור.

אני זוכר את הפחד הנוראי שהרגשתי במשמרת הלילה. לאחר מכן עברתי קרבות במלחמות ישראל, אך הפחד הנורא שליווה אותי באותו שבוע היה בלתי נשכח – התחושה להיעזב בלב המדבר כל הלילה הייתה מלאת חרדה. לא היו ישובים בסביבה. ישבתי על הטרקטור, שהאיר רק מקדימה, והרובה בין הרגליים. היה לי רובה צ'כי, אבל לא ידעתי מה עושים אתו. אורך השדה היה כשלושה ק"מ. פחדתי במיוחד בזמן הסיבוב, כשהגעתי לקצה השדה, ושוב חזרה בתלם נוסף. לא אכלתי ולא שתיתי כל הלילה, לא הפסקנו את העבודה לרגע. מהירות הטרקטור הייתה כמו קצב הליכה. זה לא נראה לנו משהו חריג. ההורים שלנו לא היו מודעים כנראה בכלל למה שאנחנו עושים.

לימים, התגייסתי לצבא ב-1955. הייתה צריכה להיות פעולה גדולה בעזה. הגדוד שלי היה אמור להיכנס לעזה. אנחנו כטירונים בני הקיבוצים הוזמנו ערב הפעולה, שבוטלה בסוף, ונשלחנו לראיון אצל הסמג"ד. הוא שאל אותי אם החזקתי נשק בחיי. נזכרתי ברובה בעבודה בטרקטור. נשלחנו להיות נושאי תחמושת על הגב במנשאים, וזה נתן לי תחושת גאווה.

ראיינה שרה קרן