השנים אשר השאירו את רישומן עלי בצורה המשמעותית ביותר, היו ימי הפילוג של הקיבוץ המאוחד בהיותי בן 15 (בשנים 1951-2). את הזיכרון של אותם ימים אני נושא עמי עד היום. היו לכך הרבה סיבות, ביניהן – באותה תקופה אבא שלי היה מזכיר הקיבוץ. אני צפיתי מהחלונות, ראיתי איך הוא מנהל את אסיפות הקיבוץ, וחזיתי במאבק הקשה של החברים בתוך הקיבוץ, חברים, שחיו עד אז באחדות מלאה.

באותו זמן הפרידו חברי הקיבוץ, שעד אז היה קיבוץ אחד, את חדר האוכל לשני חלקים. בחלק אחד אכלו חברי הקיבוץ המאוחד, ובחלק השני חברים, שאחרי כן הקימו את גבעת חיים איחוד.

ברור, שכנער היה לי קשה להבין את מה שקורה. הדבר הקיצוני ביותר קרה לי כאשר עזרתי לחבר הכי טוב שלי, שאיתו גדלתי מבית התינוקות, להעביר את המיטה שלו מחדרנו המשותף לבית אחר, לבית שקבלה הקבוצה השנייה של החברים.

היום קשה להבין איך כל זה קרה. אולם אפשר גם לראות שהערכים והחינוך היו אז מעל הכל.  באותם ימים סניף הפועל גבעת חיים היה מהמצטיינים בספורט הישראלי. החברים, אשר הובילו את הספורט, החליטו, למרות המשקעים ביניהם, להמשיך ולקיים את הפעילות הספורטיבית ביחד.