פאולי נולדה בשנת ,1914 בת חמישית לארבע אחיות בוגרות.
לאחר לידתה פרצה מלחמת העולם הראשונה. כאשר הגיעה לגיל בית הספר בכיתה א, פגשה לראשונה את
האנטישמיות בוינה.
בחטיבת הביניים למדה בבית הספר של הסוציאל-דמוקרטים, אשר נחשב למתקדם מאד בשיטות ההוראה
שלו. שם פרחה וצברה חוויות רבות אשר ליוו אותה גם בבגרותה כמורה לציור.
בבית המשפחה נהגו לחגוג את כל החגים היהודיים אם כי לא היו דתיים.
משפחה מוזיקלית, בעיקר שירה סביב הפסנתר המשפחתי.
בגיל 14 הצטרפה לתנועת הנוער החלוצי "תכלת לבן" ולאט לאט חלחלה בה התודעה הציונית.
בית משפחת פוגל היה תחנת מעבר להרבה חלוצים בדרכם ארצה.
מנהל בית הספר זיהה את כשרונה לציור והחליט שתמשיך לאקדמיה. פאולי נבחנה והתקבלה לאקדמיה
לאומנות בווינה. בשל גילה הצעיר, 15 לא הסכימו להכניסה לאקדמיה וכפשרה למדה בבית ספר לעיצוב
טקסטיל עם מילגה של עירית וינה וסיימה אותו בהצטיינות.
הרוח בווינה השתנתה – הנאציזם עלה.
בתנועת הנוער הכירה את אריה חפר אבא שלנו ויחד עלו לארץ בגיל .18
כאן נולדו להם איתן נעמי ורחל. לימים נפרדו דרכיהם.
בקיבוץ, עם רקע של ציירת שובצה לקבוצת הצבעים והסיידים. קבוצה זו של חברי גבעת חיים צבעה בתים
רבים בחדרה וברחבי עמק חפר.
כמרבית האומנים שנקלטו בקיבוצים זנחה פאולי את אהבתה לציור, ובעצם נתנה ביטוי לכישרונה זה
כמגויסת לקהילה. היא ציירה כרזות וקישוטים, לכנסי הפועל, למערכות בחירות ולחגים בקיבוץ.
לימים זכתה במלגת לימודים במכון אבני יום לימודים בשבוע, עליה ויתרה כיוון שלא נמצא הכסף להגיע
לתל אביב…
הדרך להגיע אל המכחול, הגיר והניר הייתה דרך הוראת הציור.
כאשר הוקם בית הספר בגבעת חיים לימדה בו ציור ומלאכת יד. לימודיה בווינה גיבו אותה, מאחר שהייתה
חסרת הכשרה כמורה.
פאולי השתייכה לקבוצה קטנה של מורים לאומנות שחוו את רעיונות החינוך מחדש בווינה: "רפורם פדגוגיק".
מסופר אודותם במוזיאון היקים בתפן.
כעבור שנים רבות עברה להורות במכון לאומנות ב"אורנים", שם לימדה 15 שנה.
אפשר לומר שפאולי שייכת לדור החלוצים, שעם עלייתם ארצה ויתר על הרצונות האישיים שלהם.
תהליכים רבים בונים ומשפיעים על הווייתו של אדם, סביבתו ותרבותו, והם הוא עצמו: ההרמוניה של קו
וצבע, הסדר הפנימי, השלמות שבעיניה חייבת להיות מתוזמנת ומאורגנת ומעל לכל אסתטית, מתוגברת
3
בצליל, ספר ופרח.
זו היתה מבחינתה הסיבה לחיות, זו היתה המהות שנבעה והזינה את הקצב, החיוניות וטעם החיים של
פאולי.
פאולי נפטרה בגיל 99 כך תיזכר.
ואז באחת נרגעת.
היתה סערה גדולה. דרמה.
מאה שנים פחות שנה.
העולם עשה הרבה במאה הזאת.
העם היהודי עבר ועשה רבות.
ואת השתייכת ליהדות הציונית החלוצית מאוסטריה שהגשימה בארץ ישראל עוד לפני השואה.
ועברת ארץ ובנית ועשית עם כל אותם מגשימים את חלום הציונות.
תפקידך בקבוצה ותרומתך הייחודית היה בנכס הבלתי ניתן לערעור – דאגה ליופי ולאסתטיקה.
כבר באוהל שבגבעת חיים רקמת שקי תפוחי אדמה בצמר גולמי והנחת שטיח וכיסוי מיטה.
גם בקושי, ביובש, ובקוטביות הנופית לזו שהורגלת לה באוסטריה, דאגת ליופי ולצבע, ובמשך עשרות שנים
תרמת מתרבות זו אותה רכשת בוינה לקהילה כאן בגבעת חיים.
ואני כבתך יכולה לומר שזהו החלב אותו ינקתי, משהו שיש בי והוא לחלוטין ממך ואף עבר לדור הבא.
גם בזיקנתך המופלגת שמרת יופי וצבע.
וירטואוזית ברישום.
ויתרת רבות על כשרון הציור שלך לטובת הגשמה קיבוצית והתיישרות בשורה, אם כי היית מורדת מטבעך.
אולי הפמיניסטית הראשונה שהכרתי. את כל המלאכות הגבריות המקובלות, פטיש, מסמר, ערבוב בטון
ביצעת בהצלחה מרובה עד שנותיך האחרונות.
נשארו עדיין מעט סימנים בחצר של גבעת חיים מכל עשרות החותמות אותם חתמת לאורך השנים בגבעת
חיים.
בבית הספר המקומי במשך עשרות שנים כמורה לאומנות באין סוף תפאורות וקישוטי חגים ייחודיים
באיכותם.
קיר הבטון בספריית בית הספר, מוזאיקת היונים שבמרפאה והיו עוד רבות שאנחנו כחברה באמת לא
הערכנו אותם ולא שמרנו אותם כראוי. והדבר כאב לך מאוד. נבקש את סליחתך על כך.
חילונים גמורים אנו. ברור לנו שכאן תם הסיפור שלך ברצף.
למרות שלא האמנת שזה יגיע.
כאמור השארת חותם והוא איתנו. והוא יפה.
רוחל׳ה
