נפטרים – ארכיון גבעת חיים מאוחד https://www.archghm.co.il Tue, 28 May 2024 20:06:20 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.8.1 https://www.archghm.co.il/wp-content/uploads/2022/02/לוגו-גבעת-חיים-לבן-על-שקוף-150x150.png נפטרים – ארכיון גבעת חיים מאוחד https://www.archghm.co.il 32 32 פאולי פוגל https://www.archghm.co.il/%d7%a4%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%99-%d7%a4%d7%95%d7%92%d7%9c-2/ Tue, 28 May 2024 20:04:20 +0000 https://www.archghm.co.il/?p=16118 פאולי פוגל

8.12.1914 – 9.05.2013

פאולי נולדה בשנת ,1914 בת חמישית לארבע אחיות בוגרות.
לאחר לידתה פרצה מלחמת העולם הראשונה. כאשר הגיעה לגיל בית הספר בכיתה א, פגשה לראשונה את
האנטישמיות בוינה.
בחטיבת הביניים למדה בבית הספר של הסוציאל-דמוקרטים, אשר נחשב למתקדם מאד בשיטות ההוראה
שלו. שם פרחה וצברה חוויות רבות אשר ליוו אותה גם בבגרותה כמורה לציור.
בבית המשפחה נהגו לחגוג את כל החגים היהודיים אם כי לא היו דתיים.
משפחה מוזיקלית, בעיקר שירה סביב הפסנתר המשפחתי.
בגיל 14 הצטרפה לתנועת הנוער החלוצי "תכלת לבן" ולאט לאט חלחלה בה התודעה הציונית.
בית משפחת פוגל היה תחנת מעבר להרבה חלוצים בדרכם ארצה.
מנהל בית הספר זיהה את כשרונה לציור והחליט שתמשיך לאקדמיה. פאולי נבחנה והתקבלה לאקדמיה
לאומנות בווינה. בשל גילה הצעיר, 15 לא הסכימו להכניסה לאקדמיה וכפשרה למדה בבית ספר לעיצוב
טקסטיל עם מילגה של עירית וינה וסיימה אותו בהצטיינות.
הרוח בווינה השתנתה – הנאציזם עלה.
בתנועת הנוער הכירה את אריה חפר אבא שלנו ויחד עלו לארץ בגיל .18
כאן נולדו להם איתן נעמי ורחל. לימים נפרדו דרכיהם.
בקיבוץ, עם רקע של ציירת שובצה לקבוצת הצבעים והסיידים. קבוצה זו של חברי גבעת חיים צבעה בתים
רבים בחדרה וברחבי עמק חפר.
כמרבית האומנים שנקלטו בקיבוצים זנחה פאולי את אהבתה לציור, ובעצם נתנה ביטוי לכישרונה זה
כמגויסת לקהילה. היא ציירה כרזות וקישוטים, לכנסי הפועל, למערכות בחירות ולחגים בקיבוץ.
לימים זכתה במלגת לימודים במכון אבני יום לימודים בשבוע, עליה ויתרה כיוון שלא נמצא הכסף להגיע
לתל אביב…
הדרך להגיע אל המכחול, הגיר והניר הייתה דרך הוראת הציור.
כאשר הוקם בית הספר בגבעת חיים לימדה בו ציור ומלאכת יד. לימודיה בווינה גיבו אותה, מאחר שהייתה
חסרת הכשרה כמורה.
פאולי השתייכה לקבוצה קטנה של מורים לאומנות שחוו את רעיונות החינוך מחדש בווינה: "רפורם פדגוגיק".
מסופר אודותם במוזיאון היקים בתפן.
כעבור שנים רבות עברה להורות במכון לאומנות ב"אורנים", שם לימדה 15 שנה.
אפשר לומר שפאולי שייכת לדור החלוצים, שעם עלייתם ארצה ויתר על הרצונות האישיים שלהם.
תהליכים רבים בונים ומשפיעים על הווייתו של אדם, סביבתו ותרבותו, והם הוא עצמו: ההרמוניה של קו
וצבע, הסדר הפנימי, השלמות שבעיניה חייבת להיות מתוזמנת ומאורגנת ומעל לכל אסתטית, מתוגברת
3
בצליל, ספר ופרח.
זו היתה מבחינתה הסיבה לחיות, זו היתה המהות שנבעה והזינה את הקצב, החיוניות וטעם החיים של
פאולי.
פאולי נפטרה בגיל 99 כך תיזכר.
ואז באחת נרגעת.
היתה סערה גדולה. דרמה.
מאה שנים פחות שנה.
העולם עשה הרבה במאה הזאת.
העם היהודי עבר ועשה רבות.
ואת השתייכת ליהדות הציונית החלוצית מאוסטריה שהגשימה בארץ ישראל עוד לפני השואה.
ועברת ארץ ובנית ועשית עם כל אותם מגשימים את חלום הציונות.
תפקידך בקבוצה ותרומתך הייחודית היה בנכס הבלתי ניתן לערעור – דאגה ליופי ולאסתטיקה.
כבר באוהל שבגבעת חיים רקמת שקי תפוחי אדמה בצמר גולמי והנחת שטיח וכיסוי מיטה.
גם בקושי, ביובש, ובקוטביות הנופית לזו שהורגלת לה באוסטריה, דאגת ליופי ולצבע, ובמשך עשרות שנים
תרמת מתרבות זו אותה רכשת בוינה לקהילה כאן בגבעת חיים.
ואני כבתך יכולה לומר שזהו החלב אותו ינקתי, משהו שיש בי והוא לחלוטין ממך ואף עבר לדור הבא.
גם בזיקנתך המופלגת שמרת יופי וצבע.
וירטואוזית ברישום.
ויתרת רבות על כשרון הציור שלך לטובת הגשמה קיבוצית והתיישרות בשורה, אם כי היית מורדת מטבעך.
אולי הפמיניסטית הראשונה שהכרתי. את כל המלאכות הגבריות המקובלות, פטיש, מסמר, ערבוב בטון
ביצעת בהצלחה מרובה עד שנותיך האחרונות.
נשארו עדיין מעט סימנים בחצר של גבעת חיים מכל עשרות החותמות אותם חתמת לאורך השנים בגבעת
חיים.
בבית הספר המקומי במשך עשרות שנים כמורה לאומנות באין סוף תפאורות וקישוטי חגים ייחודיים
באיכותם.
קיר הבטון בספריית בית הספר, מוזאיקת היונים שבמרפאה והיו עוד רבות שאנחנו כחברה באמת לא
הערכנו אותם ולא שמרנו אותם כראוי. והדבר כאב לך מאוד. נבקש את סליחתך על כך.
חילונים גמורים אנו. ברור לנו שכאן תם הסיפור שלך ברצף.
למרות שלא האמנת שזה יגיע.
כאמור השארת חותם והוא איתנו. והוא יפה.
רוחל׳ה
]]>
שושנה קינן https://www.archghm.co.il/%d7%a9%d7%95%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%a7%d7%99%d7%a0%d7%9f/ Fri, 20 Jan 2023 02:31:53 +0000 https://www.archghm.co.il/?p=11790

שושנה קינן

22.4.1941-23.1.22

שושנה נולדה בתאריך 22.02.1941 להוריה, שהגיעו מעיראק, יהודה ושרה.
יהודה עלה לארץ בהיותו נער כבן 14 ואמה, שרה עלתה בשנת 1910 בהיותה
בת שנה. שניהם חיו בטבריה ושם נולדו שושנה ועוד שבעה אחים ואחיות.
ליהודה ושרה היו 8 ילדים 5 בנות ו 3- בנים. מהם נולדו להם 25 נכדים.
שושנה מספרת על תקופת נעוריה: “רציתי לצאת מהבית כי היה שם מאוד צפוף.
אחת מאחיותיי עבדה כפקידה בקופת חולים והכירה חברי קיבוצים. היא פנתה
לחבר קיבוץ שער הגולן ובאמצעותו התקבלתי לחברת נוער בשער הגולן בהיותי בת
12 . בחברת הנוער היו ילדים כמוני שנולדו בארץ אך יצאו מבית ההורים. וגם ילדים שהגיעו מהגולה. כל הילדים אומצו ע"י
משפחות מהקיבוץ. אני אומצתי אצל משפחה שהיו להם 2 בנות ובן. התקבלנו יפה מאוד גם אצל המשפחות וגם ע"י המטפלת
והמדריך שלנו. הם דאגו לנו מכל הלב. הדבר היחיד שהפריע לי היה שבחדר האוכל הכריחו אותנו לאכול. בקיבוץ היו לנו
חוגים ודאגו שנהיה עסוקים כל הזמן. זכור לי שיצאנו מטעם הקיבוץ לגדנ"ע בבאר אורה עם חברת נוער מקיבוץ המעפיל.
בקיץ היה כל כך חם שהוצאנו את המיטות החוצה )עם כילות( וישנו על שפת הירמוך. בעקבות נישואי עם מיכה
עברתי לגבעת חיים. החופה הייתה אצל רב בחדרה, מסיבה עשינו בחדר האוכל, כמו שהיה מקובל אז, עם עוד זוג
שהתחתן. מיכל ואמיר אסף היו הזוג השני שהתחתן איתנו באותו היום. היתה מסיבה יפה. לא היה לי קל להתרגל
לחיים בגבעת חיים, הייתי קשורה מאוד לשער הגולן. עם השנים התרגלתי. גבעת חיים הפכה לי לבית.
פה עבדתי בחינוך, מטפלת בגן ילדים, במחסן בגדים ורוב הזמן כמבשלת במטבח הילדים
ששכן מתחת למטבח הגדול. עם ביטול חדר האוכל יצאתי לפנסיה”.
מתוך עבודת שורשים של עידו.
חברים יקרים, תודה שבאתם להשתתף באבלנו ולנחם אותנו.
אני רגיל לעמוד על במה, לשמוח ולשמח. זה מה שתמיד עשה לי טוב. והיום …
הכל התהפך. באתי להספיד את שושנה, אשתי ואהבת חיי.
איך בכלל מתחילים? הלא הכל כל כך טרי.
הגעתי לגבעת חיים ב 1958- , אחרי שעברתי קורס למכונות חקלאיות. התקבלתי לחברות ואז ניגשתי לאוה חפר שהיתה
רכזת בריאות ואמרתי לה: ” אני חייב להתחתן”. היא הציעה שאסע לנופש פנויים פנויות. הגעתי למלון ומולי עומדת
בחורה יפה עם כובע טמבל אדום זוהר ואני אומר לעצמי: ” מיכה זאת שלך”. ואכן זאת האישה שזכיתי בה. אהבת חיי.
הקמנו משפחה. ילדים, נכדים ונינים. שושנה עבדה במטבח ילדים. כל מה שנגעה בו יצא טוב. היא היתה בשלנית ואופה מדופלמת.
שושנה מאוד אהבה לרקוד. אחרי שנישאנו ביקשתי ממנה שתלמד אותי. ניסינו
וכל פעם הייתי דורך לה על הרגליים, עד שבסוף הצלחתי.
שושנה חלתה לפני ארבע שנים. הרופאה שקיבלה אותנו באותו יום אומלל אמרה לנו ולמשפחה: ”אני לא נותנת יותר
מחודשיים”. קפאנו במקום וכבר למחרת טסנו לבית חולים רמב”ם. הרופא המטפל היה מקסים אבל המצב התדרדר
ובזכות אורלי שלנו שיש לה קשרים עם כל העולם ואשתו, הגענו למחלקה ההמטולוגית בלניאדו. בראשה עומד מלאך:
דוקטור בולוויק, שכן שלנו מכפר הרוא”ה. ”מענטש” אומרים באידיש. אין דברים כאלה. כל כדור חדש שיצא הוא
נתן לה ולא הירפה ולו רק כדי להקל עליה. גם הצוות במחלקה מקסים, הם העמידו את שושנה על הרגליים.
הילדים שלנו, ערן, אפרת, אורלי ועידו והנכדים שלנו יובל, גל ורון, ניב וגיל, רועי שלי ורוני והנינים אייל ונבו נתנו לשושנה ולי כוחות. כולם דאגו ונתנו לנו להרגיש הכי אהובים שאפשר.
שושנה היתה מסורה ללא גבול למשפחה. בחנוכה האחרון עוד עמדה על הרגליים ובעזרתי הכינה סופגניות.
אצלי תחום הבישול והאפיה לא היה ממש חזק אבל בזכותה לאט לאט נכנסתי גם אני לעניינים. היא אמרה:
"קשה לי זאת הפעם האחרונה”. ביקשה שאביא לה את פנקס המתכונים כדי לעשות בו סדר". שושנה, אני חושב שנתנו לך את הטוב ביותר שיכולנו לתת. זה הגיע לך.
נוחי בשלום. תמיד תהיי בליבנו.
מיכה

לאבא היקר,
כולם אמרו מילים יפות על אמא שעזבה אותך ואני רוצה לתת
קול ותמונה לאיך שדאגת לאמא ידרשו בשבילי שנים להכיל
איך דאגת לה. אני מרגיש זכות גדולה ונדירה להיות ”בשורה
הראשונה” לזכות לראות את הפלא הזה.
היית איתה באישפוזים בבתי חולים, לילות שלמים לידה,
ליטפת. הסעת אותה מלא לאשפוזי יום ארוכים והכל בשקט
ושלווה במסירות אין סופית. עודדת אותה בימים קשים ”הכל
בסדר” אמרת לה. הכנת לה אוכל שהיא מבקשת,” עשית
כביסה ותלית אותה.
ואתה בן 84 . שמת את עצמך בצד בשביל לתת לאמא את
כל תשומת הלב אפילו את הגינה שהיא הפסיכולוג שלך
בסוף שמת בצד. היה בטיפול שלך באמא נתינה אין סופית,
אהבת אמת חזקה ביותר, ענווה וצניעות, נחישות, אמונה.
חברות מתוך קשר עמוק, כבוד, שותפות ונאמנות למסע חיים.
כשאמרתי לרופא ”אני מפחד על אבא שהוא קורס ושאין לו
חיים” הוא עזר לי לראות שאתה עושה הכל הכל מכל הלב
במסירות אין סופית.
עכשיו, אני ממש שמח לראות אותך חזק, משוחרר, שליו מתוך
זה שאתה מבין ומקבל את החיים והמוות, ואת מעגל החיים
והעולם החדש שנוצר לך בחיים.
אוהב אותך המון.
ואי אפשר בלי כמה מילים לאמא,
לאמא שלי היקרה מאוד. רציתי להודות לך לספר לך מה
קיבלתי ממך לחיים שלי.
אז קודם כל קיבלתי ממך כוחות נפש חזקים. אני רואה איך
התמודדת עם המחלה ומכיר את הכוחות האלה בי, את האומץ
שלך לפגוש במוות, את ה”כוחות על-חלל” להתמודד עם סבל
וקושי, את תשומת הלב והדאגה לאנשים קיבלתי ממך, תמיד
פינקת חברים שלי, תמיד ״קח עוד לחברים”, ”עשיתי עוגות
שמרים, קח שתיים תפנק את החברים שלך״. לימדת אותי
תמיד לבוא עם משהו לחברים.
במטבח ילדים של הקיבוץ, הייתי מגיע לבקר אותך שם והיו
עולים ריחות מדהימים מהסירים הגדולים. תמיד יצאת
מוקדם בבוקר , השקעת בעבודה, נתת מזון לכל ילדי הקיבוץ.
עד היום חברים אומרים ”בתור ילדה, אני לא אשכח את כדורי
הבשר של אמא שלך… חלום”.
תמיד דאגת לי ולכולם מסביב, תמיד שמת אותי לפניך, תמיד
רצית לוודא שכולם בסדר
בדקת אם מישהו צריך משהו.
אין לי עדין ילדים משלי, אבל ילדים רבים נמצאים אצלי בלב
והורים רבים גם. ואני בטוח שאני בלב שלהם וזה לא פחות
חשוב וטוב. וזה אומר שגם את בלבבות רבים של אחרים.
כל היכולות והכלים והלב שלך ישארו איתי עד שגם אני
אחלוף מהעולם. תמיד אמרתי לחברים שקיבלו את עוגות
השמרים והעוגיות שלך והתענגו עליהן עם הקפה, ”שיום אחד
כשאמא שלי תחלוף מן העולם יעלמו איתה טעמים רבים
ונדירים”.
ואת חלפת לך אבל את הסוד שלך כבר גיליתי: את הכנסת
מלא אהבה במאכלים שיצרת ואני אמשיך אותך יום אחד…
תודה שהיית אמא שלי.
אוהב המון, עידו

אמא אהובה שלי.
ארבע שנים היה בי הפחד שהיום הזה יגיע. בכל שנה התפללתי
שבזכות המצוות הרבות שעשית בכל ימי חייך תשרדי עוד
ועוד שנים וכך היה. לחמת כמו לביאה ולא התלוננת גם כשהיו
תקופות קשות. גם כשהיית בסכנת חיים ממשית המשכת בכל
הכוח בזכות אבא שלא עזב אותך לרגע ובזכות ד”ר בלוויק וכל
צוות המחלקה ההמטולוגית בלניאדו שטיפלו בך כמעט ארבע
שנים ולא הרימו ידיים לרגע. בשבוע האחרון, היינו אני ורועי
איתך סביב השעון. יחד טיפלנו בך עד שליבך נדם. לא אשקר
ואומר שבתור אשת הצלה המעמד היה קשה. ידעתי שאיתך זה
יהיה שונה, כי ידעתי שכשליבך ידום לא נבצע בך החייאה כמו
שאנחנו עושים במד”א יום יום.
תודה רבה לך על כל השנים שגידלת אותי כשהייתי ילדה,
כשילדיי נולדו היית את יד ימיני בגידולם. לא יודעת מה הייתי
עושה בלעדייך. השארת בי חלל ענק שלתוכו נאספות דמעות
רבות שלא מפסיקות לזלוג מעיניי. לעולם לא אשכח אותך
אהובה שלי. היית מלכה אמיתית. החזקת את הבית ביד רמה.
אני מבטיחה לך לשמור על אבא וילדיי האהובים. נוחי על
משכבך בשלום, אמא אהובה שלי.
אורלי.
סבתא אהובה שלי,
אני לא יודעת מהיכן ואיך לעכל את זה שאת כבר לא איתנו.
היית אישה חזקה ואישה עם לב ענק שאהב לתת לכולם.
ארבע שנים נלחמת במחלה ורצית להיות בריאה וחזקה. ארבע
שנים להילחם בכזו מחלה זה שיא גינס! עכשיו מגיע לך לנוח.
את מאוד חסרה לי.
ביום שישי נתנו לך תרופות הרדמה שלא תסבלי יותר.
שתדעי שאני אוהבת אותך הכי הכי. היית אישה, אמא וסבתא
מדהימה ותמיד דאגת לכולנו. היית אישה צנועה ושקטה שרק
עשתה טוב לעולם.
נוחי על משכבך בשלום. אוהבת.
נכדתך רוני.
סבתא, אני לא יודעת מהיכן להתחיל. מאז שנולדתי גידלת אותי בשתי
ידיים חמות ואוהבות. אני לא אשכח את האוכל שלך, את המתנות שקנית לי
כל הזמן, את הסיפורים שסיפרת לנו לפני השינה, את ההופעות שלי ושל רוני
שעשינו לך ושמחת מאוד.
לא אשכח אותך לעולם.
איך תמיד אהבת להתנדב ולעזור לאחרים ולאפות לאהובים לך ולגני
הילדים בקיבוץ את העוגות המדהימות שלך.
בתקופת המחלה בארבע השנים האחרונות לא היו לך כוחות לבשל ולאפות
ולעשות הליכות שכל כך אהבת. לעזור לכל מי שצריך.
אני זוכרת שבכל שנה בחגים למרות שלא היו לך כוחות לעמוד על הרגליים,
היית מכינה לנו את מטעמי החגים הכי טעימים. לא אשכח את מרק העוף
שלך, ממש ללקק את האצבעות. לא אשכח את כדורי השוקולד שהכנו
יחד. לא אשכח את הצ’יפס שלך שהיה הכי טעים בעולם. אני אקח את ספר
המתכונים שלך ואכין עם אמא את כל המטעמים שרשומים בו.
סבתא, הייתי קשורה אלייך מאוד ולא חשבתי שתעזבי אותנו בזמן הקרוב.
תמיד התפללתי לאלוהים שיתן לך עוד שנה, עוד שנתיים לחיות. כמה שהוא
יכול לתת לך. והוא נתן ארבע שנים שלמות!
סבתא, את מלכת הבית ולא ראיתי בחיים לביאה כמוך שנלחמת על החיים
שלה. דואגת שלסבא המדהים שלי, לילדים שלך לנכדים ולנינים יהיה טוב.
בימים האחרונים אמא הסבירה לי שהרדימו אותך כדי שלא תסבלי,
וכעסתי על עצמי שלא יכולתי להיפרד ממך כמו שצריך כשהיית צלולה.
אמא הסבירה לי שאת שומעת הכל אך לא יכולה להגיב. למרות זאת
חיבקתי אותך ואמרתי לך באוזן את כל מה שאני חושבת ומרגישה אליך.
אשה צנועה עם לב ענק, עם יכולות מיוחדות לעזור לכולם.
את נשמת ונלחמת לקבל עוד שתיים שלוש נשימות, אבל קיבלת הרבה יותר.
הכי עצוב לי בעולם שאת לא איתנו. איך השארת את סבא ואותנו ככה?
אני עם דמעות בעיניים אבל מתנחמת בזה שאת כבר לא סובלת יותר.
אני אוהבת אותך וכבר מתגעגעת אלייך. מבטיחה לך שנסתדר ונשמור על
סבא האהוב שלנו ואת תהיי בליבנו לעד.
לפני יום היית חיה וסובלת מאוד ועכשיו כבר לא.
לעולם לא נשכח אותך סבתא אהובה שלנו. כבר מתגעגעת.
נכדתך שלי.
שוש,
חברה ובשכנות יותר מחמישים שנה.
עברנו ביחד חויות של אמהות, גידול ילדינו
ועכשיו עצב גדול.
שוש היית אישה טובה ומסורה למשפחתך
ותמיד מצאת זמן לחשוב ולדאוג גם
לשכנים.
היית גם אישה לוחמת, נאבקת במחלה.
נהניתי שנים רבות מהריבות מעשה ידייך,
בכל פעם שנכנסתי לביקור אצלכם, הושבת
אותי על כסא והצעת לי משהו טעים.
המטבח היה ממלכתך ואת מלכת המטבח,
על ראשך מטפחת, מעין כתר מלכות, על
הכירים סירים ומחבתות והבית מלא
בריחות תבשילים.
ואת מזמינה… לפחות לטעום…
ואתה, מיכה, שטיפלת בשוש במסירות,
ללא הפסקה ביום ובלילה… זכתה שוש
לחיות לצידך, וזכית אתה שנים רבות לחיות
לצידה.
שניכם אנשים עם לב זהב ורחב, תמיד
מוכנים לעזור ובשמחה.
ולכם כל בני המשפחה תנחומים,
אתם יקרים לי, נמשיך בשכנות טובה.
שוש, נוחי בשלום ובשלוה.
נעמי משי.
שושנה יקרה
בינינו לבין משפחת קינן קיים קשר עמוק וחם מזה עשרות שנים,
קשר שהלך והעמיק מאז ששושנה ושמאי עבדו בצמוד, שושנה
במטבח הילדים ושמאי כמנהל המטבח.
שושנה אשה שכולה לב רחב ואוהב, נשמה טהורה ובעלת ידי זהב.
שושנה היוותה בעבור המשפחה עוגן של בטחון, של בית חם, נתינה
אין סופית, כזה שכאשר תכנס לתוכו, תהייה מוקף בים של אהבה.
אהבתה הבלתי נגמרת למיכה, הילדים הנכדים והנינים, בכל רגע
ורגע בחייה, בתקופות הטובות וגם באלו הפחות טובות.
כאשר לפני ארבע שנים התבשרנו על מחלתה של שושנה, דאגתה
העיקרית הייתה למשפחה, יכולת הלחימה שלה נבעה בעיקרה
מדאגה זו. והיא לחמה כמו לביאה. כל תרופה, בדיקה, אשפוז, היו
למען המטרה הזו, עד שלא יכלה יותר.
היו לשושנה ולי הרבה מאוד שעות של שיחות, פער הגילאים
בינינו, לא מנע מאיתנו לבנות מערכת יחסים חמה ומיוחדת, קשר
של חברות עמוקה, כזו שאפשרה לדבר על הכל, הקסם שלה היה
בפשטות שלה, בצורך לתת ולתת מבלי לצפות לתמורה.
שושנה הפליאה בבישול ואפייה, ממטעמיה נהנו רבים, איך אפשר
לשכוח התבשילים הרבים, את עוגות השמרים, הרולדות, עוגות
הדבש, אזני ההמן והסופגניות. בכל חג הייתה שולחת אלינו, צלחת
מלאה בכל טוב מעשי ידיה להתפאר.
בחג חנוכה האחרון, כאשר כבר לא הייתה במיטבה, דיברתי
איתה ובבדיחות הדעת אמרתי לה שהחג לא יהיה אותו דבר
בלי הסופגניות שלה. בערב היא קראה לשמאי לבוא ולקחת
את הסופגניות, קשה היה לשמאי להכיל את המראה, שושנה
שוכבת על הכורסא, נותנת הוראות למיכה ועידו כיצד להכין את
הסופגניות. כאשר התקשרתי להודות לה, בדמעות אמרה לי שהיא
יודעת שזה חג החנוכה האחרון בו תכין סופגניות. כמה צדקת שוש.
כאשר פורסמה בגבעה שלנו הידיעה על פטירתה, עשרות חברים
מהרו להביע את השתתפותם בצער המשפחה וכתבו המון מילים
חמות על שושנה, כזו היא הייתה צנועה, אבל השאירה את חותמה
בלב של כולנו.
שושנה בטוב ליבה, לא ידעה לדרוש בשבילה, רק בימיה האחרונים,
כאשר ברור היה שזה הסוף, עמדה שושנה על בקשתה למות בביתה
במיטתה. וכך כאשר היא מוקפת בבני המשפחה שעטפו אותה
בחום ואהבה, בטיפול שימנע ממנה כל סבל, נדם ליבה והיא עצמה
את עיניה לעד.
שושנה יקרה ואהובה, תם הסבל, נוחי בשלום על משכבך,
מבטיחה לך שנשמור על מיכה.
אוהבים שמאי וטלי
שושנה, שוש יקרה,
ואני קראתי לך בחיבה שושק’ה. שושקה ומיכה, ידידים טובים לנו.
ואת הלכת מאיתנו בטרם זמן.
אפילו במפתיע.
אכן ידענו על מחלתך, בה היו עליות וירידות, ובליבי האמנתי שאת
תשרדי אותה, עוד קצת…
ולו למען מיכה ומשפחתך כולה.
תמיד כאשר באתי לבקרכם, ואת מליבך הטוב והמיטיב, הזדרזת
להציע, כוס מים, או “אולי תשתו מיץ קר”? ועל יד גם עוגיה או
לביבה “כרגע יצאה מהתנור, היא עוד חמה” אמרת.
“ואוסיף ואארוז לך גם לעליזה” היית אומרת. ומעניקה עוד חיוך
חביב, כשאת בסינורך חוזרת לבדוק את יתר הלביבות המשתזפות
על האש.
שושנה ומיכה, מיכה ושושנה. תמיד יחדיו ובשעותיכם הקשות –
מיכה איתך. לא עזבך אף לרגע. דאגה ומסירות ותקוה שהדברים
בכל זאת ייטיבו עמכם ותזכי לעוד ימים של חסד ותימנע הפרידה
הכואבת.
מיכה יקירנו, אמץ אל ליבך את בניך ובנותיך, נכדיך ונינך.
זיכרו את שושנה, רעייתך האוהבת, אימכם וסבתכם.
זיכרוה כאישה חמה ואוהבת.
ומעניקה מטוב ליבה לכל אחת ואחד מאהובי ליבה.
כמאמר השיר “לתת את הנשמה ואת הלב”.
בידידות, עליזה וגיורא.
שוש שלנו
לפני 17 שנים בערך בבוקר קיצי אחד הבאנו לך הביתה סל קל
שבתוכו היה גוש בלונדיני סוער )לימים רוני ביתנו הבכורה( ומאותו
יום הפכת את בסיועו של מיכה לציר הכי משמעותי בחיינו כהורים
צעירים. וזאת לתקופה של כ 7- שנים עד שצעיר בנינו אמיתי פרח
מהקן שלך.
שוש מעולם לא חווינו נתינה חריצות ואהבה כמו שהייתה לך. תמיד
ידענו שניתן לסמוך עליך ב 200- אחוז. הרגע הטוב בכל יום היה
לעבור אצלך ואצל מיכה בבית על מנת לקחת את הילדים, לקבל
דו”ח מפורט על מה היה עם הילד במשך היום, והכי חשוב אי אפשר
היה להתחמק מאיזה קפה ועוגיית ריבה פריכה, כי שוש תמיד
חשבה שלנו היה יום קשה בעבודה, את זה שהיא הייתה צריכה
לשרוד עם 2 עד 3 ילדים במשך שעות ארוכות )והיא כבר לא אדם
צעיר( היא בכלל לא לקחה בחשבון.
בד”כ היה נוצר מצב שנטע ואני היינו רבים מי ילך להביא את
הילדים מגבעת חיים אחרי העבודה, כי גם אנחנו היינו צריכים קצת
טיפול משוש.
שוש אהובתנו, בתקופה כל כך ארוכה וכל כך אינטנסיבית אתה
לומד להכיר אדם בצורה מאוד עמוקה וכמו שאמרתי קודם את
אף פעם לא איכזבת אף אחד, ותמיד רצית לתת עוד ועוד לילדיך
לנכדיך וכמובן למיכה.
ערן, אפרת, אורלי ועידו וכמובן כל הנכדים, אנחנו משתתפים
בכאבכם ומאוד מקווים שתדעו למלא את הריק .
מיכה, אנחנו יודעים איזה חוסר נוצר בחייך, הרי אתה ושוש הייתם
צוות בלתי נפרד ועכשיו נשארת חצי צוות. מקווים שביחד עם
המשפחה תוכל להשלים עם האובדן הגדול ולצעוד קדימה.
אוהבים רוני מיכאל אמיתי נטע ויאיר שרת
]]>
חגי גבע https://www.archghm.co.il/%d7%97%d7%92%d7%99-%d7%92%d7%91%d7%a2/ Fri, 20 Jan 2023 02:14:03 +0000 https://www.archghm.co.il/?p=11776

חגי גבע

10.5.1937-12.1.2022

אהוב נעורי,
חיינו ביחד 67 שנים – מבית הספר. היו לנו ביחד אינספור חוויות. צחקנו, בכינו והיינו מאושרים. בנינו משפחה נהדרת,
בנות נפלאות, נכדים מקסימים ושני נינים חמודים.
עשינו הכל ביחד – מה יהיה עכשיו? היום אני מרגישה נכה, משהו נלקח ממני. אתה היית אהבתי הגדולה. כשבאתי לקיבוץ,
אחרי כמה שנים קלטת אותי, דאגת לי וידעתי שיש מישהו שאוהב אותי, והשנה הקשה הזאת היתה לי הזכות לטפל בך.
שוחחנו הרבה בחודשים האחרונים על המוות. לפעמים רצית להמשיך בחיים וכשהיה קשה אמרת – "מיציתי".
אתה תחסר לי מאוד, נוח על משכבך אהובי.
בקרוב אני אצטרף אליך. אסתר
אבאל‘ה שלי אהוב,
כל החיים שלי פחדתי מהרגע הזה…
מאז שאני ילדה פחדתי שיקרה לך משהו. תמיד הגנתי
ושמרתי שלא תיפגע. שלא יכאב לך.
אני הילדה של אבא, זו שלקחת למשחקי כדורגל, כדורסל,
מופעי רסלינג, לרכב על סוסים, ל“על האש“ עם בירות
שחורות אצל החברים שלך.
היית הביטחון שלי! תמיד ידעתי שמה שלא יקרה ואיפה שלא
אהיה – אבא יבוא לעזור לי. כשהייתי בצבא בכל שבוע הייתי
מקבלת ממך מכתב – אחד אישי בשבילי ואחד לכל הבנות
שאיתי בחדר, וחבילות מלאות בכל טוב כדי שיספיק גם לכל
החברים שלי.
כל יום היית בא אלי הביתה עם משהו – פעם שקית אבוקדו,
פעם שקית לימונים, פעם לבנה שהכנת, פעם סתם משהו
שקנית לי במרכול.
אני זכיתי בך אבאל‘ה! באבא הכי טוב בעולם.
כמה טוב היה בך. תמיד היית מחייך וצוחק ותמיד עזרת לכל
מי שזקוק לעזרה. היית אבא כל יכול עם לב ענק, כל כך חכם
וכל כך רגיש. היית בוכה מהסרטים הכי קיטשיים שיש.
היית סבא מדהים, כל כך משמעותי אהוב ודואג.
ואני כל כך דומה לך אבא‘לה שלי – יש לנו את אותו החיוך,
אותן נקודות חן. הצחוק ואותו הסנטר שתמיד כל כך שנאתי
ומעכשיו אני כל כך אוהב.
כמה אתה ואמא אהבתם אחד את השניה. אין עוד אהבה כזו
בעולם.
זכיתי להיות איתך ברגעיך האחרונים, חיבקתי אותך, נישקתי
אותך, אמרתי לך כמה אני אוהבת אותך וכמה זכיתי באבא
הכי טוב בעולם. הרגשתי שהתרגשת.
כמה שניות לאחר מכן ליבך נדם.
הלב שלי מדמם אבאל‘ה שלי. חלק ממני הלך.
אני אוהבת אותך ולנצח אוהב.
תודה על כל מה שהיית בשבילי.
מבטיחה שנשמור על אמא.
דליה שלך.

אבא וסבא יקר ואהוב שלנו, אבוש שלנו,

לימדת אותנו על חברות, ערכים, נתינה, זוגיות, משפחה.

היית אבא נפלא וסבא מופלא. תמיד מאיר פנים, נותן עצה,

מקשיב, נדיב, תומך עם עיניים טובות וחיוך על פניך. גם בשנה

האחרונה שהייתה קשה, שמרת עלינו ובעיקר על אמא האישה

של חייך, שכל כך אהבת. הזוגיות שלכם הייתה נדירה ביופייה.

קל היה לאהוב אותך.

תמיד ידענו שבכל זמן ומקום שנצטרך אותך

ואת אמא, תמיד תהיו בשבילנו, בכל מקום ובכל

זמן. תודה על הזכות להיות הבנות שלך.

החיים והמוות שלובים זה בזה. המוות הוא

בלתי נפרד מהחיים. ואתה כבר לא סובל.

תנוח על משכבך בשלום.

אנו מודים מכל הלב לקיבוץ גבעת חיים,

לכל האנשים המסורים שטיפלו באבא וליוו

את אמא שלנו ואת כל המשפחה.

תודה לצוות ”צבר“ על התמיכה של אבא בבית.

ותודה לכולכם שבאתם.

מהבנות אורנה, מיכל, תמר ודליה.

חגי
כמה עצוב. הלך מאתנו אדם טוב, אחי היקר לי כל כך. חגי.
חגי נולד להורינו אליוקום ושרה הילר ב 13 ביולי 1937 .
ערב חג המשק של גבעת חיים בשנותיה הראשונות. חג
כפול להורינו: הולדתו 4.5 שנים אחרי גינה, וחג המשק,
שבאותם ימים של הקיבוץ הצעיר לא היה חג חשוב יותר
ממנו. ומכאן ניתן לו שמו, חגי. מצעירותו, חגי בלט בחושיו
ובכישוריו הטכניים וגם ביכולות הספורטיביות. ריצה,
כדורגל ועוד. בהיותו בכיתה י“ב יישר והכשיר את מגרש
הכדורגל שמאוחר יותר שיחק בו כחבר נבחרת גבעת חיים
מאוחד, יחד עם טיבי. עוד בהיותו בבית ספר ואחר כך
לאחר השחרור מהצבא, יצא מידי קיץ למספר שבועות
לקצור ולעבד את שדות הפלחה של הקיבוץ בנגב. זמן
קצר לאחר השחרור מהצבא נישא לאהובת נעוריו, אסתר,
נולדו להם ארבע בנות נהדרות: ארנה, מיכל, תמר ודליה.
אני נולדתי כחודש לפני שמלאו לו 8 שנים. כך שהקשר
בינינו התחזק רק מאוחר יותר, לאחר שהשתחרר
מהצבא. הכרתי בחגי המון תכונות שאהבתי.
הוא היה אחד האנשים הכי חיוביים שהכרתי מימי.
מתלהב, רואה את הטוב בכל דבר. מחייך וצוחק.
תמיד יצאתי בהרגשה טובה, מעודדת ומרוממת
מהמפגשים והשיחות עימו. אפילו בזמנים קשים.
היה איש משפחה חם, מסור נלהב. המשפחה היתה
מרכז חייו, ומקור האושר העיקרי שלו. היה מאוד גאה
במשפחה הגדולה והנהדרת שבנה יחד עם אסתר.
חגי היה נדיב בקיצוניות. הוא אהב לתת ולתרום, לעזור ככל
שיכול היה ולתמוך בכל דרך אפשרית. הוא היה חבר טוב.
ידע ליצור ולשמור על קשרי חברות קרובים. היו לו ולאסתר
כל כך הרבה חברים טובים עם קשרים ארוכי שנים.
השנה האחרונה היתה קשה לו. ניסה לשמור על החיוביות
ועל החיוך שלו, אך זה נעשה יותר ויותר קשה. כמה טוב
שיכולנו אן ואני, להיות איתו, עם אסתר והמשפחה, אפילו
אם לשבוע, בדצמבר האחרון. גם חגי שמח כל כך להיפגש.
אף פעם לא התלונן. קשה היה לראות אותו דועך וסובל.
ותמיד כפי שזה עם מחלה הזו, היא זאת שהכריעה בסוף.
אז לא נשאר אלא להגיד שלום. תנוח על משכבך
בשלום. מתגעגעים ואוהבים כל כך
מיכאל ואן.
סבא שלי,
מי היה מאמין שיגיע הרגע הזה שאני כותבת לך
עכשיו. היד שלי רועדת והגוף לא מצליח לעכל.
סבא שלי, אני אוהבת אותך. אתה הבן אדם הכי
חכם, הכי חזק והכי טוב שאני מכירה. אתה הדמות
להשראה שלי. אני רוצה להודות לך על כל מה
שעשית בשבילי. תמיד.
תמיד דאגת לי. שמרת עלי ולא משנה מה – תמיד
עשית הכל בשביל שאני אהיה מאושרת ושלא יחסר
לי כלום.
כמה שאהבתי לישון אצלך ואצל סבתא, ללכת איתך
לבריכה, לאכול איתכם ביחד ארוחת ערב ובלילה
לשבת איתכם מול הטלויזיה ולשמוע את הבדיחות
שלך שוב ושוב ולצחוק מהם כל פעם מחדש.
סבוש, היה לנו קשר כל כך חזק ומיוחד, תמיד הבנת
אותי, ידעת לקרוא אותי, תמיד הרגשתי הכי מוגנת
בעולם איתך ואף פעם לא הפסקת להגיד לי כמה
שאני טובה ושאתה אוהב אותי.
אני מודה על הזכות הענקית להיות הנכדה שלך.
אתה גיבור! ואני גאה בך על הכל!
אני אוהבת אותך הכי בעולם ואיתך לנצח.
גיל (בתה של דליה)
סבא חגי אהוב שלנו,
זה יום עצוב נורא בשביל כולנו. יום שלא רצינו
ולא חשבנו שיגיע לעולם. תמיד חשבנו שאתה
תחייה לעד ותהיה אתנו בכל מצב.
תודה סבא, על כל מה שעשית עבורנו כל
השנים, מאז שהיינו ילדים ועד היום.
אתה חלק משמעותי ובלתי נפרד ממי שאנחנו. הייתה לנו
הזכות ללמוד ממך ולהנות מקרבתך, הענקת לנו חום ואהבה
ללא גבולות, והענקת לנו את התחושה שאתה תמיד, תמיד,
שם בשבילנו. יש לנו כל כך הרבה זיכרונות ממך שיישארו
בלבנו לעד. זיכרונות מהחודשיים שהעברנו בקיבוץ אתכם
סבא וסבתא מדי קיץ. בבריכה, בחדר האוכל, במפעל
פריגת שבו סבא עבד. זיכרונות מהמפגשים המשפחתיים
על המרפסת. איך בכל פעם מחדש אספתם אותנו אליכם
היישר משדה התעופה והייתם הדבק של המשפחה.
תמיד ידענו שאתה סבא פה איתנו ולצידנו. תמיד
נרתמת לכל משימה גדולה כקטנה. אתה וסבתא
הייתם צוות מנצח. השלמתם אחד את השני.
גם בתקופה האחרונה, שהייתה לא פשוטה, הראיתם
לנו מה זו מסירות ומה זו אהבת אמת.
סבא אתה תמיד תשאר איתנו. אנחנו נמשיך לשמור על
סבתא, בדיוק כמו שאתה שמרת עליה, ונמשיך להיות
קרובים ומאוחדים כמו שתמיד דאגת ורצית שנהיה.
אנחנו אוהבים אותך המון.
ליאור ודפי – בניה של אורנה
בתחילת אוקטובר בשיחת חולין, חגי סיפר לי:
גמרתי סדרת טיפולים, וזה היה קשה – מתיש
ונורא, נשארתי בלי טיפת כוח ומוטיבציה.
בראש מורם אלך כשיגיע יומי, אבל לא אגרור את
גופי אל מותי. תנו לי לחיות ולמות בדרכי.
חגי היה דעתן ועקשן לא קטן. כאשר קיבל החלטה הוא
ביצע אותה עד הסוף. וכך קיבל שתי החלטות חשובות
לגביו: הראשונה – אין ברצוני להמשיך בטיפולים אלה.
והשניה – אעשה ככל שביכולתי לפגוש את אחי מיכאל.
חגי חזר לעצמו לאט לאט וביצע כל מה שרצה בכוחות עצמו.
עבר שבוע ועוד שבוע והזמן כאילו תקוע. חגי גייס את
שארית כוחותיו, נלחם, נאבק, חיכה וציפה וזכה.
שבוע של התרוממות נפשית ורגשית. אחוות
אחים אמיתית וכנה. ושמחה? האם במצב זה ניתן
לשמוח? כן, כן חגי שמח מאוד מאוד – הוא אמר
לי זאת בפגישתנו על כוס קפה וכוס שוקו.
הקמת משפחה לתפארת, אוהדת ותומכת שלא
משה ממך יומם ולילה. יהי זכרך ברוך.
תנוח בשלום ובשלווה, איש יקר מאוד. איש משפחה.
ממני בני. בנימין מנור
חגי ואסתר יקרים
סליחה חגי אתה עדיין במשוואה הזאת… החברות שלכם איתי
ועם איציק הייתה שנים רבות. עזרת תמיד לאיציק בתקופה בה
היינו רכזי תרבות, מוכן בכל זמן וברוח טובה.
לאחר פטירתו של איציק, אימצתם אותי, דאגתם לי, הזמנתם
לביתכם והרגשתי אצלכם בית.
בהיותך פנסיונר היית פנוי לכל בקשה שלי, הסעת אותי
לביקורים אצל משפחתי בבני ברק, הנכדים כבר חיכו וכאשר
הגענו תמיד אמרו לך: חגי תודה רבה שהבאת לנו את סבתא.
כל בני משפחתה של בתי מוסרים תנחומים והשתתפות בצער.
בנסיעות שלנו יחד היה לנו זמן לשוחח, סיפרת לי על משפחתך
הענפה, ואני, סיפרתי על משפחתי, היו לנו גם שיחות על הנעשה
בקיבוץ, במדינה, ובעולם. כאשר חלית אמרה לי שולמית שבכל
הכיתות של ילדיה ובבתי הכנסת מתפללים לשלומך.
ואז גם הזמנתם אותי לבוא מדי פעם אליכם לארוחת בוקר,
וכך נוצר לאט לאט ”הפרלמנט“. הצטרפה עירית פטרקובסקי,
גדי ועפרה )ז“ל( ודורית וינר. קבענו את ימי שני ב 08.00
בבוקר. השולחן כבר היה מוכן עם כל טוב, אסתר ידעה מה כל
אחד ואחת אוהבים. בשעות הפרלמנט עלו שלל נושאים על
השולחן כולל צחוקים וברכות בימי הולדת.
כאשר חלית חגי, לא יכולנו יותר לבוא, גם כדי לא לסכן אותך
בהידבקות בקורונה.
הפעם האחרונה שראיתי אותך היתה במסדרון בית החולים,
אתה במיטה לסי טי ואני במיטה בכיוון השני, למחלקה. נופפנו
לשלום ויותר לא נפגשנו.
אסתר, את ובנותייך וכל המשפחה ליוויתם את חגי במסירות
ובאהבה יום ולילה. אין לי מספיק מלים להביע תנחומים,
הכאב, הגעגוע, החסר, מלווים וילוו תמיד. חגי יהיה נוכח
בביתכם בכל זמן ועת… במשך הזמן לומדים להתמודד ולקבל
את המצב החדש.
הקמתם ביחד משפחה ענפה, ארבע בנות נהדרות שכל אחת
מהן הקימה משפחה משלה. תנו לזכרונות היפים שהיו לכם
ביחד ללוות אתכם. ואולי זה ימתן במקצת את הכאב והצער.
אסתר, חברותנו נשארת חזקה כפי שהיתה תמיד, ואני אנצור
את טוב לבכם ואת התמיכה שתמיד נתתם לי.
ואתה חגי נוח בשלום ובשלווה.
נעמי משי
מיכאל, אן, אסתר והבנות,
אנא קבלו את השתתפותי בצערכם הכבד על פטירתו של חגי יקירכם.
חגי היה אחד האנשים הנחמדים ביותר שהכרתי בילדותי
ובגרותי בגבעה. אי אפשר לשכוח את החיוך הקורן של חגי.
הוא היה אהוב על כולם. בילדותי חגי ואסתר גרו בקירוב
לחדר ההורים שלי בשכונת הפרדס. החדר שלהם היה ליד
החדר של טניה וגדעון גורן. ארבעתם קיבלו אותי כבת בית.
אני זוכרת איך שיחקנו עם הילדים הקטנים שלהם כמעט
כל יום אחר הצהריים בחוץ על המחצלת. כשבגרתי, הייתי
המטפלת של ארנה במשך שנה לפני הגיוס שלי לצה"ל, ושל
מיכל, מיד לאחר השחרור, בגן אורן. חגי ואסתר היו זוג
ההורים שחיבבתי במיוחד. אזכור את חגי כאיש חם, רגיש,
שמח וטוב לב, האוהב את משפחתו, ובמיוחד את אסתר,
אהבת חייו, ואת בנותיהם. יחד אתכם, עצוב לי היום.
עפרה שרון-עפיר
]]>
רינה נהרי https://www.archghm.co.il/%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%a0%d7%94%d7%a8%d7%99/ Fri, 20 Jan 2023 01:54:12 +0000 https://www.archghm.co.il/?p=11751

רינה נהרי

11.2.1936-9.1.2022

אמא רינה נולדה לפני כמעט 86 שנה ב 11.2.1936-
בחיפה, לריקה (לבית צ‘יפרוט מאיסטנבול) וליצחק
אלקיים (דור שלישי בארץ ישראל למשפחה שעלתה
ממרוקו). ריקה עשתה את דרכה מביירות לחיפה
כדי ללדת את התינוק/ת הרביעי/ת במשפחה
בפלשתינה. רינה היתה אחות למרסל (מתתיהו)
רפה (רפאל) ופורטי (אושרה) ז“ל. שלוש שנים אחר
כך נולד אחיה הצעיר – איכו (ישראל) יבדל“א.
המשפחה חייתה ברובע הנוצרי של ביירות, והיתה
חלק מקהילה יהודית דוברת צרפתית. יצחק ניהל
את חשבונות ביהח“ר לגפרורים ”נור“ וריקה
ניהלה את הבית ובמיוחד את אזור המטבח בו.
המשפחה שמרה על יחסים קרובים עם המשפחה המורחבת
שהתגוררה בחיפה ונסעה רבות על הקו שבין ביירות לחיפה.
רינה (רנה) למדה בביה“ס אליאנס, בצרפתית. לאמא היו
זיכרונות רבים מילדותה בביירות, חלקם טובים ובחלקם נכנסה
כבר מלחמת העולם השנייה ובהמשך לאחר העצמאות שלבנון
קיבלה, גם פעולות טרור שנעשו כלפי הקהילה היהודית שם.
ב 1951 , לאחר שהוקמה מדינת ישראל, בני המשפחה חיפשו דרך
לצאת מלבנון, נוכח הסכנה שנשקפה לחייהם בארץ אויב. למזלם
– מרסל ורפה, האחים הגדולים כבר עלו לישראל קודם לכן ומרסל
פיקח על עבודות הבניה של בית המשפחה בשכונת נווה שאנן בחיפה.
בזכות הדוד (אחיה של אמה, ריקה) שהיה רוקח באיסטנבול, הותר
להם לעלות על אניית תיור ששטה בים התיכון ועגנה בנמלים שונים
– באיסטנבול, באלכסנדריה, בחיפה ובביירות. אמא זוכרת איך
כל השכנים עמדו ונפרדו מהם, כאשר הם עלו על האונייה לוקחים
איתם ארגזים של ציוד. לכולם היה ברור כי לא ישובו עוד לביירות.
בארץ המשפחה התמקמה בנווה שאנן שבחיפה, ההורים כבר
הזדקנו ולא היו בקו הבריאות ומרסל, יחד עם לינדה אשתו,
לקחו על עצמם את התפקיד האחראי על המשפחה.
רינה הגיעה לארץ בגיל 15 דוברת צרפתית שוטפת, עם בגרות
מלאה מביה“ס אליאנס והלכה לאולפן ללמוד עברית. בסיום
האולפן היא התקבלה ללימודי סיעוד בביה“ס לאחיות שבתל
השומר שם פגשה חברות שליוו אותה לכל החיים. אחת
מחברותיה לכיתה היתה נורית הג‘ינג‘ית. היא ונורית )ארונדה(
בת קיבוץ גבעת חיים, התגוררו באותו החדר ונקשרו זו לזו.
עם סיום הלימודים נורית התחתנה בקיבוץ מחניים והאגדה
מספרת שהאוטובוס אסף את חברותיה מביה“ס לאחיות
ובהמשך את חבריה מהקיבוץ. בנסיעה זו רינה הכירה את יאיר
ולאחר שנתיים של חברות הם התחתנו, בספטמבר 1958 .
החתונה עם הרב נערכה בבית הכנסת הספרדי בנווה שאנן ואילו
את מסיבת החתונה בקיבוץ נהוג היה לעשות לכמה זוגות יחד וכך
מסיבת הנישואין של רינה ויאיר היתה משותפת גם לזוג נוסף… רינה
עבדה כאחות בריאות הציבור במגדל העמק לפני שעברה לגבעת
חיים וכשעברה לקיבוץ עבדה כאחות בשכונת דורה שבנתניה.
לרינה ויאיר נולדו 4 ילדים – ירון, ריקי,
יניב וסיגל. בנוסף הם גידלו גם את אשר
בשנותיו הראשונות לאחר שאימו – אחותה
של רינה נפטרה בלידה. באותן שנים רינה
עברה אובדנים נוספים שהעיבו על חייה.
החיים בקיבוץ זימנו אתגרים רבים וביניהם חינוך
משותף של הילדים בבתי הילדים, דבר שרינה
התקשתה לקבל אותו. למזלה את ירון קיבלה בבית
התינוקות יעל בן משה – מטפלת תינוקות בחסד
עליון –בזכותה אמא הצליחה לעבור את התקופה
הלא פשוטה הזו בשלום ובשפיות יחסיים.
רינה, שתוך כדי גידול הילדים הראשונים עבדה מחוץ
לקיבוץ כאחות טיפת חלב בשכונת דורה שבנתניה ובאליכין, החליטה
ב 1972- לשנות כיוון ולעבוד בקיבוץ וכך להיות יותר נגישה אל ילדיה.
היא עבדה כמטפלת ראשית בבית התינוקות וקיבלה תינוקות שזה
אך נולדו עם אמהותיהן החדשות (והוותיקות). היא סייעה לאמהות
בהתמודדות עם תינוק חדש ועם לינה משותפת, כפי שסייעו לה
כשילדה היא אותנו. היא ליוותה קבוצת תינוקות בהתפתחותם במשך
כשנתיים ובהמשך עברה לעבוד בבית החרושת ”פריגת“ בבדיקות
המעבדה. במעבדה היא חשה תמיכה והערכה מצד חברותיה לעבודה
ונהנתה מחיי חברה מלאים עד יציאתה לפנסיה. במשך השנים רינה גם
התנדבה בקיבוץ – ליוותה נשים ללידה, סייעה להכין חבילות לחיילים,
ביקרה חולים בבית שקמה, הקשיבה לכל אדם שהיה זקוק לכך ועוד.
הכנת עוגות ועוגיות היו חלק משגרת חייה וחיי המשפחה.
עוגות השמרים הזכורות לטוב, עוגות הקוקוס והסולת
המיוחדות, עוגיות פריכות שהגיעו למקומות רבים
ומגוונים על פני מפת ישראל יחד עם ילדיה ונכדיה…
ב 1989- ו 1990- התחתנו הילדים הגדולים ירון וריקי (ירון עם
נירה וריקי עם ידידיה). ב 1991- נולד הנכד הבכור שלה – יהודה.
רינה השקיעה רבות בנסיעות להיות לצידו ולצד הוריו ולסייע
להם ככל יכולתה. בהמשך נולד גם יהונתן ואחר כך הגיעו גם
מאיה וירדן – שמתוקף היותם בקיבוץ זכו לביקורים ובילויים
רבים עם הסבים המסורים. ב 2007- התחתנה סיגל – עם יונתן
ובהמשך גם יניב התחתן עם כרמית והנכדים – ילדיהם – מיכאל,
יולי, יוגב וליבי – זכו לסבתא אוהבת אך מבוגרת יותר.
בין לבין יאיר חלה בגיל 73 בלוקמיה ולאחר מאבק אינטנסיבי,
אך קצר, הוא נפרד מאיתנו בפברואר 2009 , על רינה הטיפול
והמאבק במחלה ולאחר מכן האבל והאובדן הותירו חותמם.
סבתא רינה היתה מתעניינת בהכל ובכולם, שמרה על קשרים
עם קרובים ועם רחוקים, דאגה תמיד למשפחתה הקטנה אך
גם למשפחה המורחבת, בארץ ובעולם. משיצאה לפנסיה היא
התנדבה לסייע לילדים בכיתה א‘ בביה“ס, הלכה לקונצרטים
ולהרצאות והרבתה לנסוע לביקורי קרובים בכל הארץ. 
מזה כשנתיים וחצי, אחרי שנפלה, שברה את הכתף, ועברה
ניתוח, הצטרפה אל סבתא רינה סניה, מטפלת מסורה מהודו
שעזרה לה בכל מה שכבר היה יותר קשה לעשות. לא היה לה
פשוט שלא כל דבר בשליטתה, אבל המשך המגורים בבית
עשה לה טוב ושם היא ידעה בדיוק איפה כל דבר מונח.
אנו מודים מאד לסניה, שהצטרפה למשפחה בשנתיים וחצי
האחרונות, אנו מודים לכל הצוות הנרחב שאחראי על הטיפול
בקשיש בגבעת חיים ושסייע לאמא להמשיך ולשהות בביתה
שבקיבוץ, למרות הקשיים הבריאותיים, להנות מחוגים של
מוסיקה וספורט. אנו מודים לטבע שנתן לה את מה שביקשה
– למות מיתת נשיקה בביתה, במיטתה, במהלך שנתה.
תודה על הניחומים הרבים שמגיעים אלינו מכל עבר ועל
הזיכרונות הרבים שמוקירי זיכרה משתפים אותנו בהם
מאז לכתה מאיתנו. המשפחה.
לפני שאדבר על אמא רינה, ברשותכם אדבר על סבתא רינה,
סבתא שזכתה לזוגות של נכדים שנולדו בתקופה של 24
שנים. הזוג האחרון זה הילדים שלי, יוגב וליבי. ליבי נולדה
כשאמא היתה כבר כמעט בת 80 . ביקשתי אתמול מיוגב וליבי
שיגידו כמה דברים על סבתא שאקריא פה, וזה מה שאמרו:
יוגב) 8(: סבתא מאוד אהבה אותנו, ופינקה אותנו
תמיד כשבאנו אליה. היא היתה מביאה לנו מתנות
וגם מטבעות לקופות החיסכון שלנו. היא היתה אישה
מאוד חשובה במשפחה. אהבתי אותה נורא, אני
מקווה שהנשמה שלה תמשיך להשגיח על כולנו, והיא
תמיד תשאר אצלנו בלב. אני כבר מתגעגע אליה.
ליבי) 6(: אני גם מאוד מתגעגעת לסבתא. אהבתי מאוד
לבוא אליה הביתה ולשחק איתה בדומינו, זיכרון, או
מלחמה. תמיד כשבאנו היתה מפנקת אותנו בפרוסת עוגה,
וכשהיינו הולכים היינו מקבלים עוגיה לדרך. היה גם כייף
לבוא אליה בשבתות לארוחת בוקר של פנקייקים.
לי היא היתה אמא. אמא שמגוננת, אמא שנלחמת בשבילך,
אמא מחבקת. תמיד צחקנו שלמרות שהיא באה מבית
ספרדי, היא היתה ה"אידישא מאמא" האולטימטיבית.
ומעל לכל היא היתה אמא של ערכים, של אהבת האדם,
של נתינה, של רגישות לצרכי הזולת. בשנים שאנחנו כבר
היינו בוגרים, ביקור יומי בבית שיקמה היה חלק משגרת
החיים שלה, תמיד היתה שם מישהי שאמא הלכה לבקר
אותה ולהנעים את זמנה שם. מטבע הדברים הנשים האלו
התחלפו עם השנים, אבל לא המנהג של אמא. אני מקווה
ומאמין שמשהו מהערכים של אמא עבר לכל אחד מאיתנו,
צאצאיה, אז אם נתקלתם או תתקלו פעם בנתינה ורצון
לעזור ממישהו מאיתנו, תזכרו שזה בא מכאן, מאמא שלנו.
בפן האישי, בשבילי הבית של אמא ואבא היה תמיד
הבסיס, המקום האיתן כשמקומות אחרים לא תמיד
איתנים. את שנות הרווקות הרבות שלי חלקתי בין הבית
שלי בקיבוץ לבית של ההורים, ותמיד חיכתה לי שם
ארוחת ערב עם הסלט שאמא טרחה וחתכה בשבילי. גם
בשנים הראשונות עם כרמית, אחרי שאבא נפטר, היינו
מגיעים לעיתים תכופות לבקר את אמא, וזכורה לי היטב
הסצנה שבה בישרנו לה על ההריון הראשון שלנו.
ואחרי זה נולדו הילדים. אמא עזרה לי – לנו לגדל אותם
ככל שכוחה הפיזי איפשר. עצם זה שיכולתי לבוא איתם
לביתה ולשבת בצד, או אפילו להניח את הראש על
הספה, בזמן שהיא מקריאה להם סיפור או משחקת
איתם, זו כבר היתה עזרה גדולה. כמובן שהיא גם היתה
מקפידה לבוא אלינו הביתה לבקר את הנכדים, ולעיתים
הצטרפה לארוחת שבת או חג שכרמית הכינה.
בשנה האחרונה התא המשפחתי שלי התפרק, וזה לא עשה
טוב לאמא, בלשון המעטה.אבל אחרי שהתאוששה מה"דאון"
הראשוני היא חזרה לתפקיד האמא והסבתא הדואגת.
בכל יום רביעי, כולל רביעי האחרון, הייתי מקבל ממנה
טלפון: " מה קורה בשישי ושבת? הילדים אצלך? תבואו
לאכול בשבת בבוקר? שאבקש מסניה שתכין לכם פירה
לצהריים?", אכפתיות ודאגה עד הרגע האחרון. בתקופה הזו
של ההגדרה המשפחתית החדשה, היא גם נהנתה מביקורים
די תכופים שלי ושל ליבי בימי החול בין שש לשבע, ורק לפני
שבוע וחצי עוד ישבנו שלושתנו ושיחקנו דומינו ביחד.
אני רוצה בהזדמנות זו להתנצל בפנייך אמא, על כל הפעמים
שהתקשרת אלי בזמן שלא התאים לי, או שהתקשית להבין
את מה שאמרתי לך, וזה גרם לי לענות בעצבנות. אני יכול
להגיד שמייד אחרי כל שיחה כזו הייתי מצטער שכך עניתי לך.
בשנים האחרונות אנחנו, כל ילדיה, התגייסנו לעזור לאמא
בכל מה שהיה צריך: להסיע, להזמין תורים, לתקן דברים
בבית, ועוד. אמרתי "אנחנו הילדים", אבל לאמא היתה עוד
"ילדה" בקיבוץ, נירה שדאגה לה וטיפלה בה לא פחות ואולי
אף יותר מאיתנו. זה לא מובן מאליו, ועל כך תודתנו לך נירה.
ואיך אפשר לסיום לא להזכיר את סניה. סניה שידעה לתת
לאמא את תחושת העצמאות מצד אחד, ומצד שני היתה לה
לעזר בכל המגבלות הגופניות שהיא סבלה מהן. הרבה בזכות
סניה היתה לאמא איכות חיים טובה עד הלילה האחרון בחייה.
We love you Sania, I'm already jealous of your
.next family, you will be always in our hearts
אמא יקרה, זה הזמן להפרד, נוחי על משכבך
בשלום ותהיה מנוחתך בגן עדן. תודה על כל
מה שעשית בשבילי, אני אוהב אותך.
יניב
רינה,
אתמול כשסניה התקשרה וקראה לנו, היא השאירה אותנו ללא
מילים, בהלם נוראי ובעצבות עצומה. ראינו אותך חיה כמלכה
שנותנת ונותנת למשפחתה ולסובבים אותה את הכל. נפרדת
מאיתנו במהלך השינה כמלכה כמו שרצית וביקשת כל חייך.
ירדן היה מגיע אלייך כל יום והסב לך אושר גדול.
הוא סיפר לך הכל ולפעמים באת אלי (אמא שלו)
כדי להתגאות שאת יודעת עליו כל כך הרבה.
עם מאיה דיברת המון בטלפון. כשמאיה וגיא
היו שומעים שיש לך בעיה הם היו מגיעים אלייך
כדי לארח לך לחברה והיית מאושרת.
לשמחתנו גם מהחוויה הכפיית שעברת עם מאיה במהלך
טיפולי הפדיקור שהיא עשתה לך יצאת תמיד בחיוך ואושר.
לא נשכח את ארוחות הערב בשישי כשהיית באה
אלינו (לאחרונה עם סניה) כשהצלחנו להוציא ממך
חיוך של שמחה היה אושר גדול בשולחן.
אני הייתי מחכה לך במרכול שתבוא עם סניה ושמחתישגם
כשהרגשת לא טוב היית מגיעה כדי להיפגש איתי ולספר לי על
הילדים, על מה שמעיק עלייך, ומה עבר עלייך במהלך היום.
שמחנו שקיבלת כל מי שהצטרף למשפחה
הקטנה והמורחבת שלנו.
בשנתיים וחצי האחרונות הצטרפה אלייך סניה,
בחושים חדים קלטת מייד שהיא מקצועית, נתת
בה אמון מלא וצירפת אותה למשפחה.
סניה, אנחנו רוצים להודות לך על הטיפול המסור והנתינה
האינסופית לאמא בזמנים הקשים ובזמנים הטובים.
אנחנו רוצים להגיד תודה מיוחדת לציפורה, לחוה ולכל
יתר החברות שהיו צמודות לרינה במהלך השנים ובמיוחד
ב 13 השנים האחרונות מאז שהתאלמנה מאבא.
אמא, למעלה מחכים לך הרבה אנשים
שאת אוהבת והם אוהבים אותך.
מסרי את אהבתנו לכולם ובמיוחד לאבא.
אנו אוהבים אותך וכבר מתגעגעים.
ירון, נירה, מאיה, גיא וירדן.
סבתא יקרה,
תודה על מי שהיית.
הסבתא הדאגנית ביותר בעולם.
זאת שלעולם לא הייתי יוצא ממנה רעב או צמא,
או בהרגשה של חוסר תשומת לב. הסבתא שהיתה
שמה את כולם כולל כולם לפניה. דואגת לצרכים של
הזולת בדרך כלל יותר מלצרכים של עצמה.
זאת שהיתה משחקת עם הנכדים במשחקים שהיא לא
במיוחד אוהבת בשביל שיהיה להם כייף. זאת שלהגיע
אליה בקיץ היה שיא הכייף של העונה (מבחינתי) שבוע שלם
של מנוחה מההורים ופינוקים בלי סוף ממנה ומסבא.
תודה על הטיולים שעשינו ברחבי הקיבוץ, על ללכת
לבריכה, או לרפת או לכל מקום אחר שרצינו.
תודה על העוגיות שכל צה"ל יתקשה להיפרד מהם. הזכרונות
שלנו הם זכרונות נעימים שילוו אותנו כל החיים.
הלכת מאיתנו במות צדיקים, בלי סבל וכאב כאשר
את צלולה ומתפקדת עד יומך האחרון, צורת מוות
שכנראה מגיעה לנשמה טהורה שכמוך.
תהיי נשמתך צרורה בצרור החיים בגן עדן.
מגיע לך המנוחה הזאת. נתגעגע אליך המון.
יהודה (הנכד הבכור בנה של ריקי)
דודה שלי רינה
הייתה לה משפחה גדולה עם המון סיפורים. אמא שלי אמרה
שהיא עלתה מלבנון והייתה לזה הילה כל כך רומנטית.
העוגיות המלוחות עם השומשום ועוד מיני מאפה שרק
היא היתה מכינה ובגללן חיכיתי שהאירוע הבא יהיה אצלה.
והמכתבים שהיו מגיעים מכל אותם קרובים שהתעקשה
לשמור איתם על קשר ורודפת אחרי מישהו שיתרגם משפות
שלא ידעה. לדודה שלי רינה הייתה ענווה והייתה לה צניעות
שלפעמים היה נדמה שאפילו מכווצת את כולה. אבל היה לה
לב כל כך נקי שזה כל מה שעלה לי כשהבנתי שלא יהיה עוד
ביקור שבו היא תישאל אם אני רוצה נס קפה ואם אכלתי.
אני תמיד זוכרת רק סיפור אחד. סיפרת לי שכשהיית ילדה
רבת עם חברה והלכת הביתה עד ששיעמם לך ושוב רצית
ללכת לשחק. פשוט שכחת שרבתן. לא זכרת בכלל.
את אף פעם לא כועסת אני אומרת בפליאה.
וכשאבא שלי מת וכמעט אף אחד לא ידע ואחי טסו שם
ללויה ואת באת אלי וגם הסברת לי כמה דברים ברפואה.
יהי זכרך ברוך דודה רינה. אזכור אותך בברכה את היית אישה
כל כך טובה. תמר רמג‘
רינה חברתי היקרה והאהובה,
להפרד ממך זו פרידה גם מפרק חשוב בחיי.
נפגשנו, שלוש בנות צעירות בבית הספר לאחיות בתל השומר.
רינה, נעימה ואני. שלוש שנים בחדר אחד. עבודה ולימודים,
משמרות יום או לילה, תמיד יש עם מי לדבר, לחלוק חוויות,
לפתור בעיות ולנסות להתגבר על קשיים. תמיד היתה רוח
של חברות ונתינה בינינו. נעימה נפטרה לפני שנים רבות.
נשארנו שתינו.
את יאיר הכרת בדרך לחתונה שלי, כך הגעת
לגבעת חיים. לא קל היה לך להסתגל לחיי הקיבוץ,
להיות רחוקה מבני משפחתך העניפה.
גדלת בנוף אחר ובתרבות צרפתית. אמנם נולדת
בחיפה אך בשנות ילדותך ונעורייך היית בלבנון )של
פעם( סיפורייך על חייך שם הלהיבו את דמיוני.
בדרכך הנינוחה והמעודנת זכרת את ימי ההולדת
ותאריכים מיוחדים של כל בני המשפחה המורחבת ושל
חברייך, תמיד טלפנת, ברכת, שאלת מה נשמע.
זוכרת ושומרת על קשר. גם כשבריאותך לא היתה במיטבה.
התברכת במשפחה שהקמת עם יאיר. משפחה חמה
ומלוכדת. שמחתך ונחמתך בילדייך ונכדייך האהובים.
אין לי מילים לתאר ולהודות לך רינה על היחסים החמים
עם רות. דאגת לשלומה ולרווחתה, במיוחד בשנים
הקשות בבריאותה המתדרדרת של רות, ההכרח לעזוב
את הפרטיות של החדר ולעבור לבית שקמה.
תחסרי לי מאוד. לכי לשלום לדרכך.
נורית גיא (ארונדה)
פגשתי את רינה בפעם הראשונה כשירון היה בכתה ב‘ ואני
הגעתי לעבוד כמטפלת של הכיתה. הידידות בינינו התפתחה
יותר מאוחר. כשהיינו נפגשות אצל רות ארונדה ומימי שנפר
ז“ל. יותר מאוחר, נשארנו רק שתינו מהרביעיה. המשכנו
להיפגש פעם בשבוע לקפה וכשנסגר חדר האוכל היינו אוכלות
ארוחת צהרים פעם בשבוע ביחד. זו אצל זו. דיברנו בטלפון כל
יום וישבנו יחד בחוגים ובחגים. שוחחנו על הקיבוץ, על המצב
במדינה וכמובן על המשפחה. הערכתי מאוד את הדאגה של
רינה לאחים שלה, לגיסות וכמובן לילדים ולנכדים. כמה שמחה
כששמעה שמאיה בתם של נירה וירון מצליחה כל כך בעבודתה.
רינה היתה אישה עם לב טוב. התעניינה בכל חבר ורצתה
לדעת הכל עליו. ידעה לשמור על קשר עם החברות שלה
מתקופת בית ספר לאחיות. היא אהבה מאוד מוזיקה.
שנים היתה מנויה על הקונצרטים של התזמורת הקאמרית
הקיבוצית ולא פחות מכך אהבה שירים ישראליים.
בערב האחרון סיכמנו שניפגש למחרת בחוג של לאה
ובבוקר קיבלתי הלם כששמעתי את הבשורה.
אהבתי את רינה, היא תחסר לי מאוד. עכשיו נשאר
לי רק לזכור ולהתגעגע. נוחי בשלום .
ציפורה הוכמן
]]>
ברכה מטיאס https://www.archghm.co.il/%d7%91%d7%a8%d7%9b%d7%94-%d7%9e%d7%98%d7%99%d7%90%d7%a1/ Fri, 20 Jan 2023 01:15:24 +0000 https://www.archghm.co.il/?p=11716

ברכה מטיאס

20.2.1953-10.12.2022

ברכה נולדה בחדרה ב- 20.02.1953 , בת בכורה
להוריה, ניצולי שואה מרומניה. שנותיה הראשונות עברו
במעברת חדרה. כשנולד אחיה הצעיר, עברה המשפחה
לדירה מסודרת במרכז העיר.
כשבגרה, למדה בתיכון חקלאי שהמשכו הישיר היה
בגרעין נח״ל אשר התמקם בקטוֹרה שבערבה. עם
גיוס חברי הגרעין, התמקצעה בתחום הקשר ושימשה
כקשרית פלוגה.
במהלך שירותה הצבאי הכירה את אשר קדם וביחד בנו
את ביתם בקיבוץ יוטבתה, שם גם נישאה לו. מנישואיה
אלו, נולד אורנן, בנה הבכור.
לאחר שנים ספורות התגרשה והחלה לבנות מחדש את
חייה. חיי הקהילה ביוטבתה, כמו גם הקרבה לחופי סיני
האהובים, גרמו לה אושר רב.
ברכה עבדה במזנון הדרכים של הקיבוץ בו פגשה לראשונה באורי, 
שעצר שם באחת מנסיעותיו, והאהבה ניצתה.
בשנת 1978 הגיעו ברכה ואורנן לקיבוץ גבעת חיים.
בחודש נובמבר של אותה השנה נישאה לאורי.
המעבר מהנוף המדברי ואווירת החופש היו לא פשוטים,
כמו גם הגעגועים לחבריה הרבים.
ביחד עם אורי, הביאה 2 ילדים נוספים, לי ואור.
לאורך השנים התמודדה ברכה עם מצבים רפואיים
מורכבים, בגבורה ובעוז רוח, ויכלה להם. היא לא הרבתה
לשתף בתלאותיה, פן חלילה תכביד על סביבתה.
ברכה היתה אשת ספר ושיח, אשת שלום ואחווה, ונגעה
עמוקות בכל מי שהכירה.
יהי זכרה ברוך.
ברכה שלי,
מעולם לא עלה על דעתי שאצטרך להספידך כל כך
מוקדם. את היית המגדלור של חיי, חכמתך הרבה האירה את
דרכי ואת דרכי משפחתנו.
שיחררת אותי מאות פעמים ותמיד אמרתי לך שהתחתנו
לטוב ולרע. הבטחתי לך שתמיד תהיי בבית, וכך, מלבד
הניתוחים והאישפוזים הרבים, תמיד הייתי לצידך.
בשנת 2018 שברת את הירך ומאז החלה הנסיגה
והשיקום שלא צלח בשל החלטות רפואיות שגויות.
תוך יומיים נכנסת לכסא גלגלים ממנו לא קמת יותר.
זה השלב שהמשפחה נרתמה לעזור ולדאוג שתוכלי
להישאר בבית.
חכמתך הרבה עזרה לי להתמודד עם הרבה מהקשיים
שצצו בדרך. אני גאה במשפחה שהקמנו וכל אחד
מילדינו הוא אוצר. מבטיח לך שנשמור אחד על השני.
הסבל שעברת בתקופה האחרונה היה בל יתואר.
סוף סוף הגעת אל השקט והנחלה שכל כך רצית להגיע
אליהם. נוחי בשלום על משכבך.
אני מבקש להודות בעיקר לטלי מרום על העזרה הרבה
שהגישה לי ולתמר אמיר על חברות ללא תנאי.
נפרד ממך בעצב.
בעלך האוהב
אורי
אמא שלי, יקרה ואהובה שלי,
לא מצליח לעכל את המחשבה שאת כבר לא איתנו יותר.
אמא, למרות כל התופת שעברת במרוצת השנים, תמיד
שרדת והתגברת על הכל כדי להיות לנו לאמא.
תודה על מה שהיית בשבילנו ולמעננו, גם כשלא תמיד
הכל היה טוב.
אמא שלי, לביאה שלי, בסוף גם את לא יכולת יותר.
אפילו ברגעייך האחרונים נלחמת עד הנשימה האחרונה.
הנחמה היחידה שלי היא שעכשיו את כבר לא סובלת
יותר, הגעת לשקט ולשלווה.
אמא שלי, אני מבטיח לך שאדאג לאבא, לי, אורנן, אבישג
והקטנה שבדרך, שלא הספקת להכיר.
אוהב אותך, אמא שלי
אור
אמא שלי, גיבורה שלי,
תם המסע, תמו הכאבים, את זכאית עכשיו למנוחת
עולמים.  אימי שלי,
אצילת הנפש, החכמה , השנונה, המוארת,
עמוק השבר שנפער בליבי וספק אם אי פעם יתאחה.
הראש מבין ואני יודעת שנגאלת מייסורי הגוף, אך הנפש
לא מוצאת מנוח, מתקשה להתגבר על האין העצום
שנותר בלכתך.
הקשר המיוחד שלנו, הכל כך קרוב ואינטימי.
היכולת לשוחח ללא מילים, רק במבט.
הזכות שנתת לי בלהיות עבורך, לחבק אותך, לעטוף
אותך, ללוות אותך עד נשימתך האחרונה. את כל אלו
אשא איתי לעד.
אימי שלי, כבר לא תזכי להיות סבתא… וזה כל כך מעציב.
אבל הקטנה שלנו תכיר אותך, זו הבטחה, אנחנו נדאג
לזה.
נעשה הכל כדי לשמור אחד על השני ועל אבא, נשמור
על המשפחה ביחד.
גיבורה שלי, אני מבקשת סליחה, סליחה אם לא תמיד
הבנתי אותך, סליחה אם לא עטפתי ודאגתי מספיק.
סליחה אם איכזבתי, ניסיתי ככל יכולתי ובכל כוחותי לתת
לך את הטוב ביותר.
ואני יודעת שהגיע לך יותר…
אני אוהבת אותך, אימי שלי, בכל נים ותא בגופי.
תודה שהיית, תודה שנתת, תודה שהיית שלי.
אמא שלי גיבורה שלי.
תם המסע, תמו הכאבים, את זכאית עכשיו למנוחת
עולמים.
בתך האוהבת
לי 
ברכה שלי אהובה,
הכרנו כשהיינו בנות 10 ומאז הייתה בינינו חברות נדירה
שהלכה והתעצמה עם השנים. היינו מבינות אחת את
השנייה במבט קטן, הרמת גבות או חצי חיוך בזוית הפה.
ידענו מה אנחנו חושבות על כל דבר ועניין, ההבנה הזאת
דבקה בנו גם בזמנים קשים.
כל פעם שהייתי באה אלייך, היתי רואה אותך, את ברכה
שלי, חברת הילדות והבגרות המשותפות לנו, המשכתי
לראות אותך, את הילדה שהבריזה מהלימודים ונסעה
לים, את הנערה הגבוהה והמיוחדת, את החיילת
שהייתה לידי באוהל במחנה 80 , את ההמשך שלנו בחדר
עם אסתי הקטנה בהיאחזות “קטורה” ואת ההמשך
באפיקים, במחלקת משק, גם כאן באותו החדר, כמו
תמיד,
הייתי באה אלייך והיה לנו תמיד זמן איכות מקסים שבו
דיברנו על הכל. בשבילי היית תמיד ברכה שאני מכירה
ואוהבת, שתינו לא נתנו למצב הבריאותי לקחת את זה
מאיתנו. בשבילי נשארת אותה בחורה פקחית וחדה
כבעבר וגם אם שכחת משהו, פשוט סיפרתי לך מחדש.
השמחה הגלויה שבה היית מקבלת את פני כשבאתי
אלייך, תמיד חיממה לי את הלב והמשיכה ללבות את
הקשר האוהב שלנו,
איתי יכולת לדבר על התחושות הפנימיות שלך, על
הרגשות שלך, על הילדים ועל אורי, היינו מדברות הכי
אמיתי בינינו והמשכנו להתעניין האחת בשנייה לאורך
כל שנותינו המשותפות. נפשי נקשרה לעולמים בנפש
ילדייך האהובים, אורנן שבנה יחד עם אבישג חיים
חדשים, ליקוש ואור שלי, אהוביי המיוחדים, מחבקת
אתכם בחיבוקים חמים ועוטפים, תמיד אהיה בשבילכם
ולמענכם. ולאורי – האיש שנתן את כל הנשמה, כל הזמן,
ברכה שלי, אהובה, כמה טוב שבאתי לפני יומיים ויכולתי
להיפרד ממך עם כל האהבה, עבורי – פתחת את
העיניים וזלגה דמעה, אני יודעת ששמעת אותי ונפרדת
ממני בתוך ליבך.
ברכה שלי, תמיד תהיי אהובה.
מחברתך תמי

ברכה יקרה
ההיכרות בינינו התחילה לפני הרבה שנים, עת ישבנו
שתינו במשרד המירפאה המקומית. כבר אז התגלית
לי במסירותך ובקפדנותך. טרם עידן המחשבים, היית
רושמת ידנית את תוצאות הבדיקות בדף מיוחד בתיקים
האישיים, הירוקים, שמילאו את מדפי המשרד. גילית גם
בקיאות והבנה בתפקיד הזה.
במהלך השנים נשמר הקשר בינינו, נוכחתי במסירותך
לילדייך, לאורי ולביתך. למרות המחלה שרדפה אותך
שנים רבות, לא ויתרת והתגברת על כל כאב ומכשול.
עקשנותך להמשיך ולתפקד שלטה ונתמכה על ידי
הסובבים אותך, אורי וילדייך שבגרו עם השנים.
זיכית אותם באהבה ללא תנאי והם גמלו לך וליוו אותך
בכל השנים ובמיוחד בתקופה האחרונה עת החמיר
מצבך, עד שלא יכולת עוד…
לאחרונה היה גם בובי שטיפל בך במסירות רבה. הסבל
היה חלק בלתי נפרד ממך שנים רבות, אך בתוכן היו גם
שעות של חסד, אושר ונחת.
מקווה שאלו הימים שייזכרו על ידי בני משפחתך
המסורים שאין כמותם, זכית!
עכשיו תנוחי, נגמרו הייסורים, שלווה ושקט לך. חברה
יקרה וגיבורה!
תמר אמיר
משפחת מטיאס היקרה, אורי,אורנן, ליקוש ואור.
שנים של סבל וייסורים שעברו על אמא ברכה הסתיימו
בפתחה של השנה החדשה.
ואין זה מקרי כלל.
השנה החדשה צריכה להביא לכם מעכשיו התחדשויות
וחיים צעירים, כפי שאתם ראויים להם,
ברכה ידעה זאת, היא נלחמה בגבורה ולא ויתרה כדי
לשרוד וללכד אתכם כמשפחה,
אתם, ליקוש, אור ואורנן ואתה אורי ראויים להערצה
ולהערכה על כל הנאמנות, המסירות והנתינה האין
סופית 24/7 במשך שנים שהייתה במקום ראשון בסולם
הערכים המשפחתיים שלכם.
ראיתי איך מניתוח לניתוח המצב הולך ומתדרדר, וברכה
כברכה גם כשהיה קשה, גם כשידעה שהכרטיס הוא
לכוון אחד, חייכה עם זיק של תקווה ואמרה: “יהיה
בסדר״, למרות שנמאס לה. לאחרונה, הלכו הימים ונהיו קשים יותר ויותר וסוף הדרך
קרב ובא.
אילו ננה היתה בחיים, היא לא היתה מפסיקה לנבוח,
כפי שעשתה בימים שבהם נעדרת מהבית בגלל
אינספור הניתוחים שעברת והכל באופן מרגיז ביותר
בגלל טיפולים שהוכחו כמזיקים שעברה בילדותה,
ברכה, זכית בסוף חייך למטפל שהפך לבן משפחה,
פשוט מתנה.
נוחי על משכבך בשלום אנחנו פה בשבילם.
מרגלית בן צבי
ועכשיו את שקטה… רגועה… ועכשיו את לא סובלת.
ברכה אהובה, אישה לביאה.
כמה כוחות, תעצומות נפש נדרשו ממך לאורך עשרות
שנים של המחלה הארורה, אשר לאט לאט הלכה
והתפשטה, כרסמה בך, עד שלא יכולת יותר, עד שלא
ניתן להכיל.
גידלנו יחד שני ילדים אך הקשר העמוק והמשמעותי
נוצר לפני כעשור עם כניסתי לתפקיד. החיבור בינינו היה
חיבור של אהבה, הבנה,חברות אמיתית. ראיתי אותך
נלחמת, לא מרפה, מנסה כל ניתוח וכל טיפול שהוצע
לך, העיקר לא לוותר.
היו לנו המון שיחות נפש. על עצמינו, על בני המשפחה,
על הקיבוץ – תמיד שאלת, מה חדש? מה קורה? כל כך
חשוב היה לך להישאר בעניינים. הייתה לך דעה על כל
דבר ולא הססת לומר אותה גם אם זו היתה ביקורת.
והמשפחה שעטפה אותך בכל כך הרבה אהבה, בכל
כך הרבה דאגה. אורי שהיה שותף אמיתי לדרך הקשה
שעברת, אורנן, אור ולי הגדולה מכולם שעשתה למענך,
ניהלה את המחלה והטיפול בך בכל כך הרבה מסירות
ואהבה אין קץ.
אני מנסה למחוק מזכרוני את הימים האחרונים שלך,
כמה סבל, כמה כאב, למה זה היה מגיע לך ולכל מי
שמסביבך?
ועכשיו את שקטה, רגועה, כבר לא סובלת.
מבטיחה לשמור על אורי.
נוחי בשלום אישה יקרה.
טלי מרום חברתך
ברכה יקרה ואהובה,
מקווה שאת עכשיו במקום שכולו טוב, ללא סבל ויסורים.
הכרנו לפני עשרות שנים כשעבדנו יחד – אבל לא ממש
הכרתי אותך.
היינו שכנות עשרות שנים – אבל לא ממש הכרתי אותך.
לפני כחמש שנים התחברנו. ביקרתי אותך מידי שבוע,
ישבנו, דיברנו, נגלתה בפני אישה מדהימה – אמיצה
חכמה, אינטיליגנטית, יודעת את עצמה, חזקה ופשוט
נחמדה.
ניהלת את הבית כשאת יושבת בכסא הנוח שלך ויודעת
לרכז את כל המשפחה )אורי סיפר לי שהיית שואלת
“אורי מה אוכלים היום?״. אורי היה מביא לך את ספרי
הבישול, ואומר – תבחרי. את בחרת והוא בישל(.
וכל זאת כשאת עוברת ייסורי גיהנום, ניתוחים חוזרים
ונישנים לאורך שנים רבות.
אורי סיפר לי היום שאורנן היה בן 13 כשנכנסת לניתוח
הראשון בראשך – כך גדלו שלושת ילדייך, לאמא
שעוברת בגבורה ניתוח אחר ניתוח ולאבא מסור כל
כך. אורי היה שם בשבילך במסירות אין קץ ללא כל
התחשבנות במה שהוא נותן לך.
וליקוש המדהימה שנצמדה אלייך ואל צרכייך הרבה יותר
מאשר לצרכייה שלה. וכמובן גם אורנן ואור – שני ילדים
שיש אור בשמם ואכן האירו לך את ימייך החשוכים ולא
נתנו לך לשקוע.
אורנן הביא לחייך את אבישג ובעוד ימים ספורים יילדו
את נכדתך שבודאי תביא אור לכל המשפחה.
ברכה, ידעת לראות את מה שיש לך ולקבל את המציאות
כמו שיש לברך על מה שיש.
צריך אומץ רב וגדלות נפש כדי להכיל את מה שעברת.
היית קרן אור למשפחתך וכך אזכור אותך תמיד.
נוחי על משכבך יקרה ואהובה וננוחם כולנו על כי סבלך
הגיע לסיומו.
שולחת חיבוק ענק לאורי, לי, אורנן ואור.
חברתך, ורד גנור
]]>
בתיה אתר https://www.archghm.co.il/%d7%91%d7%aa%d7%99%d7%94-%d7%90%d7%aa%d7%a8/ Fri, 20 Jan 2023 00:53:35 +0000 https://www.archghm.co.il/?p=11696

בתיה אתר

24.8.1950-1.12.2022

בתיה נולדה בשנת 1950 להוריה יהודית ויעקב טוכמן,
ניצולי שואה. אחותה אסתי נולדה חמש שנים אחריה.
בתיה גדלה בקרית ביאליק והייתה חניכה בתנועת הנוער
"מחנות העולים", שהייתה משמעותית מאד עבורה. היא
התגייסה לנח"ל במסגרת גרעין עפיר, המיועד לקיבוץ
אייל. עשתה של"ת מוקדם בגבעת חיים עם הגרעין
שהייתה חברה בו.
היא הכירה את ראובן עוד כשהוא היה מדריך והיא חניכה
בתנועה. הם נישאו לפני השחרור שלה מצה"ל ואחרי
כשנה וחצי נולד עופר, אחריו נולדו רן, יעל ושי.
בקיבוץ בתיה עבדה בכותנה, בבתי ילדים ובענף הוורדים
עד שקרס בסופה. תוך כדי כך למדה חקלאות ברופין,
עבדה עשרים שנה כפקחית מזיקים בכותנה וגידלה דור
המשך של פקחיות.
הכניסה של בתיה לעולם החינוך החל משנסגר ענף
הכותנה. היא החלה ללוות ילדים בעבודות ביוטופ והייתה
לבורנטית במעבדה של בית הספר. בתיה לא שקטה על
השמרים, לא חדלה לשאוף קדימה ולהשתפר. כשהיא
כבר אם לארבעה ילדים, יצאה ללימודי הוראת מדעים
בבית ברל, עבדה בתחום זה בבית הספר במשך עשרים
ושתים שנים. היא הכשירה את עצמה לחינוך סביבתי
במסגרת התואר השני, הייתה מלאה רעיונות וזכתה
להערכה רבה.
לאורך כל השנים בתיה וראובן טיילו בארץ ובעולם. פסגת
הטיולים היה טרק עם עופר וכל משפחתו בטיול סובב
מון בלאן. עם צאתה של בתיה לגמלאות בשנת 2014
בתיה וראובן איפשרו לעצמם טיולים לתקופות ארוכות
בארצות רחוקות ואקזוטיות, כך הגשימו את מאווייהם
בדרך שאהבו.
בתיה וראובן לא הסתפקו רק בטיולים הזוגיים
והמשפחתיים, הם היו שותפים פעילים בארגון טיולי
משפחות בקיבוץ, הדרכת טיולים בבית הספר וטיולי
הפנאיונרים. שניהם היו פעילים גם בארגון החגים,
במיוחד בט"ו בשבט. הם התנדבו יחד בחוות הנוי ברופין
ובחבורת נאמני נחל אלכסנדר.
לבתיה היה חיבור נפלא עם הנכדים והשקיעה בהם
בתחומים הקרובים לליבה, נסעה כל שבוע לבית הספר
של אורי נכדה וקסמה לילדים בידע הרב שלה בתחומי
המדע והטבע. יחד עם ראובן היא הצליחה להנחיל את
אהבת הטבע והדאגה לסביבה לילדים ולנכדים. האבדה
גדולה מנשוא, אך בתיה תמשיך ללוות אותם בכל מסלולי
חייהם.
אמא,
בשבועיים האחרונים הענקת לנו את הזכות הגדולה
להיפרד ממך ולומר לך את אשר על ליבנו.
ביום האחרון ישבנו אני וענת ונפרדנו ממך… את מצאת
את הכוח להוציא את היד מהשמיכה ולנחם אותנו.
לחבק , ללטף… כך במשך כמה דקות החזקנו יחד ידיים.
תודה שתמיד היית שם בשבילי. הראשונה להרים אליה
טלפון , ואת בדרכך היפה ידעת להקשיב ולכוון.
כל מי שדיבר איתי לאחרונה סיפר שאת בדרכך
המופלאה נכנסת לו ללב ושנוצר איתך חיבור מדהים.
כל מקום שהגעת אליו הפשטות והנועם שלך כבשו את
כולם. זו כנראה הסיבה שדורי מיתקי תמיד כינה אותך
האמא של כולנו. תמיד זרמת איתנו ונתת לנו לנווט את
דרכנו בעולם כאשר את משגיחה מהצד, מכוונת ונותנת
טיפים בשקט ובצניעות.
התיצבת לעזרה גם ברעיונות ההזויים שלי, הצעת
נישואין לאור ירח בנחל חווארי מצדה )עם כל המשפחה
של ענת ודודה אסתי(
הצטרפת כנהגת ואחראית לוגיסטיקה למרוץ שליחים
״הר לעמק״ במשך 42 שעות רצוף.
תמיד ידעת להיות נוכחת, לתת את הנשמה לכל נכד,
כלה וחתן.
תודה לך על חיים נפלאים, מלאים בערכים, חוויות,
טיולים, שמחות והמון אהבה. אוהב ומתגעגע מלא.
שי
אמא,
כמה נסיעות, עם מחשבות ודמעות של הרגע הזה,
הטקסט הזה שנכתב לי בראש בניסוחים שונים. והנה
עכשיו כנראה שהגיעה השעה לכתוב…
הימים האחרונים היו ימים של פרידה והרבה הוקרה
על הזכות להגיד לך הכל כשאת צלולה, שומעת. כמות
האהבה והמילים הטובות שנאמרו מכל כיוון גרמו לך אי
נחת ואמרת שדי עם פולחן האישיות. כזאת את, צנועה,
טובה, ערכית. לא היה לי הרבה מה לומר, כי תמיד
אמרתי בזמן אמת, אמרתי תודה על החינוך שנתתם לנו,
על הדוגמה שנתתם לנו, על זוגיות, כבוד, נתינה, הכל
נכתב בתמונה ובברכה שהכנו לכם כשחגגתם 40 שנות
נישואין.
אמא, אני מה שיצרת, דומה לך אבל בדרכי שלי. תמיד
אומרים: התפוח לא נופל רחוק מהעץ ואני אמרתי
שבמקרה שלי התפוח נפל מתחת העץ ונהיה קומפוסט.
והעץ נטע שורשים, פיתח ענפים ופירות.
כל כך הרבה זכרונות, כל כך הרבה רגעים משמעותיים
קטנים וגדולים. הטיול שעשינו רק שתינו במדבר, הטיול
עם עינב ואיתי לטוסקנה, ההחלטה שלנו לגור בגונן ואת
אמרת חכי שיהיו לך ילדים, לא אוכל לעזור לך ואז נסענו
לקצה השני של העולם ואת כמובן באת לעזור לי יחד עם
אבא ועל הדרך גם טיילתם בגואטמלה. עסקנו בתחומים
דומים וכל הזמן דיברנו, למדנו זו מזו והיינו יחד בכנסים
של חינוך סביבתי. אני הייתי גאה שזו אמא שלי ואת
בודאי היית גאה שזאת הבת שלך. כמה שיחות טלפון על
מה עובר עלי ומה עם הילדים ואיזה טיול עומר מארגן
עכשיו. כמה התלבטויות ועצות.
תודה אמא שלימדת אותי )אותנו( לאהוב אדם ואדמה,
ללכת בשבילי הארץ ולהתבונן בטבע מסביבנו. הפרחים
שלמדנו להגדיל ולזהות, כל פלאי הטבע הפשוטים
שהתפעמנו מהם.
כל כך הרבה זכרונות טובים, כל כך הרבה יחד משפחתי
נעים, כל כך הרבה אהבה. אז זהו, אין יותר סבל, רק
הרבה שלווה ומנוחה באומץ ואצילות. אנחנו נמשיך
להיות יחד, לדאוג לאבא וכמובן לטייל.
אוהבת. נשיקות.
יעל
אמא,
אמא שלי עומדת למות
בלי חשש המילים יוצאות מפי.
פרידה שהחלה לפני חצי שנה
בשיחה על טיפול, חולי, תקווה.
ניצוץ של הכרה שאולי זה הנתיב לסוף
הבנה שצריך לעשות פרידה, להגיד, להקשיב.
מי היא היתה, מה היא עשתה, מה נשאר ומה עבר.
אמא שלי עומדת למות.
המילים יוצאות מהפה, פשוטות, נכונות, עצובות,
כואבות.
אמא שלי מתה.
אמא שלי עברה בעולם כמו פיה, המפזרת פירורים של
טוב לב, סקרנות וחיבה.
היא עפה מאדם לאדם כמו פרפר, נותנת מאבקת
הפלאים,
משאירה בליבם עוברי סקרנות וידע.
פליאה לעולם.
תמימות אינסופית שכך היה תמיד, וכך ישאר עד עולם.
אמא
אני חלק ממך ואת חלק ממני,
אני זו את, ובכל איבר של גופי את נמצאת
צעדייך חקוקים בכפות רגלי
חוכמתך קושרת קשרי חוכמה בתוך ראשי
אהבתך מקננת בליבי.
מאמין שעוד ניפגש מהעבר השני.
באהבה
עפר
שלום אני ניצן הנכד של סבתא בתיה זכרונה לברכה.
בתיה היתה סבתא מופלאה מזל שזכיתי לסבתא כזאת,
לא הרבה אנשים זוכים. בתיה היתה צריכה להתמודד
עם מאבק קשה ונוראי במחלת הסרטן. אני זוכר איך אני
ואורי בן הדוד שלי היינו באים אליהם להתארח בחופשים
ומשחקים קטן בצהריים ובערב רמיקוב. אני זוכר אותנו
יוצאים להרפתקאות, לטיולים מגניבים. חוויתי סבתא
בתיה 13 שנים הראשונות של חיי. מרק עוף ביום שישי,
משחקים סביב השולחן וטיולים מיוחדים ישארו אצלי
בזיכרון.
קשה לי לדמיין את החיים שלי בלי סבתא בתיה ויהיה לי
קשה להתרגל למציאות החדשה. ממש שמחתי שהיא
הצליחה להגיע לבר מצוה שלי. זאת היה כנראה הפעם
האחרונה שהיא יצאה מהבית. סבא, אם אתה רוצה
שנבוא בחופשים אז נשמח לבוא, כי אני ואורי נשמח
תמיד. איך שהולך המשפט מ״מבצע סבתא", ״נוחי על
משכבך בשלום סבתא״.
אוהב מאוד
ניצן (בנם של יעל ועמר)
בתיה יקרה ואהובה,
בתינקה כמו שאהבתי לקרוא לך, ממה להתחיל?
מהכאב שאופף אותי, את בני משפחתך, את כולנו על
לכתך?
אני בוחרת להתחיל מבראשית מהיכרותנו הממשית.
זכיתי לבנות יחד איתך ועם צוות גדול את בית ספר
יובלים. את היית העוגן שהיה אמון על כל תכנית
המדעים בבית הספר. יצרת המשך למורשת של בית
הספר הקיבוצי כשאת מצליחה לגרות את כל התלמידים
לאהוב את הטבע וכל החבוי בו, הנהגת טיולים שבועיים
בכל הכיתות.
לימדת את המורות איך להתבונן על פרח, על נמלה ועל
כל הטבע הסובב אותנו.
בראש ובראשונה היית אשת חינוך ולמדת לראות כל ילד
וצרכיו. לחוג שעשועי מדע שפיתחת במסגרת שיעורי
הבחירה היו תמיד תורים ארוכים של תלמידים שרצו
בחוג זה.
פיתחת את כל תכניות הלימודים במדעים כשאת אינך
מפסיקה ללמוד ולהתחדש. יצרת בבית הספר את שביל
הפרפרים ועוד ועוד.
בד בבד יצרת יחד עם ראובן את השלולית הגדולה
שאפשרה ללמוד על בעלי חיים בסביבת מים ואליה
הגענו בהובלתך מידי שנה לחג ט"ו בשבט.
עם יציאתך לפנסיה המשכת בפיתוח התחום. כתבת עם
שותפה ספר מדעים שנלמד כבר בבתי ספר רבים. את
הספר השני קטעה המחלה. המשכת להתנדב ב"נאמני
נחל אלכסנדר" וב"חוות הנוי", פיתחת עם הצוות שם
תכנית לימודים מיוחדת לכתות הרבות שהגיעו מרחבי
עמק חפר ואף מחוצה לו.
בפברואר 22 הגעת אלי עם הבשורה הקשה שמחלת
הסרטן חזרה. רצית לקבל ממני "טיפים" להתמודדות.
מאז אותו יום קיימנו קשר יומיומי, אם בשיחות טלפון,
אם במסרים בווטצסאפ ואם במפגשים. לחמת בגבורה
ובאומץ במחלה וחיפשת עוד ועוד דרכים להתחזק.
לאורך כל הדרך לא הפסקת להודות לי ולומר שוב ושוב
תודה רבה. "ורד זה לא מובן מאליו" היית אומרת "אני
מקבלת כל כך הרבה אהבה מאנשים שונים – אני כל כך
מודה!"
גאווה גדולה היתה לך על ילדייך, בני אדם ערכיים אותם
גידלת יחד עם ראובן שלך שלא מש ממיטתך בכל תקופת
מחלתך. בשיחותינו הארוכות דיברת על כל העשיה שלך
וראית כמה תרמת לאורך כל השנים. איזו מורשת נפלאה
שהארת וכל זאת ללא משוא פנים ועם ערכים הומניים
ודאגה לכדור הארץ שלנו. ואכן בימים בהם היית זקוקה
כל כך לתמיכה, באה האהבה שהרעפת כל השנים על
כולם וחזרה אלייך.
בתינקה, כל כך קשה להפרד. אוהבת אותך ואמשיך
לאהוב ולדבר איתך גם הלאה. כך הבטחתי לך כשאני
מלטפת את גופך שהלך וקמל. אמרתי אמנם לא אוכל
לגעת בך, אך תמשיכי לחיות בליבי תמיד.
אוהבת אותך בתינקה יקרה ותודה שנתת לי להיות שם
בשבילך, עופי לך למחוזות אחרים.
ואתם, בני משפחתה הנפלאים – ראובן, עופר, רן יעל
ושי – היו גאים באמכם הגדולה. בטוחה שתדעו לתמוך
ולחזק האחד את השני.
ורד גנור
בתיה יקרה מאד
עשרות שנים את חורשת ברגלייך את שבילי הארץ, וגם
כמה שבילים קשים במיוחד בקצווי תבל. כשתרמיל על
גבך, מקל נורדי בידך וראובן לצידך. את חיידק הטיולים
העברתם לילדיכם. באחד הימים ראיתי 4 אוהלים
מוצבים על הדשא בגינתכם. שאלתי אותך – מה אלו?
ענית, כי באותו שבוע יצאתם אתם לחוד, וכל אחד
מילדיכם לטיול אחר. ירד גשם, כולם חזרו עם אוהלים
רטובים, ועתה מייבשים אותם.
רבות הן מעלותייך. אציין כאן רק שתיים שהתעצמו בך
בשבועות האחרונים.
ראשית, חוכמתך. ידעת להבין מהי המחלה ומהו מצבך.
ושנית , אומץ ליבך. קיבלת החלטה אמיצה. מעטים הם
האנשים המסוגלים לקבל החלטה כזאת בזמן כה קצר.
את דוגמה והשראה לכולנו.
נילי קפלן
בתיה וראובן, כך הם נקראים אצלנו בצוות, שם אחד
ממש ברצף… הגיעו אלינו לפני מספר שנים ברצון לעזור
ולתרום לפעילות החינוכית והקהילתית בגן הבוטני חוות
הנוי.
שניהם היו כבר פנסיונרים פעילים ובשיחת ההיכרות
אמרו שהם מאוד עסוקים ויחד עם זאת ישמחו לתרום
יום אחד בשבוע ולהגיע לחווה. כך כל יום ראשון הם הגיעו
ביחד לחווה. מהר מאוד למדנו שהם באמת עסוקים
ושחוץ ממשפחה, הילדים והנכדים הם מתנדבים בעוד
כמה אירגונים ירוקים בעמק וממשיכים להיות מעורבים
בחיי הקהילה בקיבוץ.
זכור לנו שבשיחת ההיכרות היצגנו בפניהם את
האפשרויות להתנדבות, במה אנחנו צריכים עזרה.
האפשרות הראשונה: לעבוד עם הקהל המגיע אלינו,
תלמידים וצוותי חינוך. האפשרות השניה: עיסוק בעבודות
שונות שיתרמו לצומח ולתשתיות השונות בגן.
ראובן, הזכיר לנו שהוא כבר בפנסיה ושהנכדים מספיקים
לו, הוא מצא מיידית קשר טוב עם צוות הגינון והתחזוקה
בגן, ובכישרונו הרב דואג במהלך השנים לפינות השונות
שיהיו ירוקות ופורחות. בין השאר ראובן יזם והקים
תערוכת כלי גינון שהילדים המבקרים בה מאוד אוהבים.
בתיה, בצניעות וברגישות השתלבה מהר מאוד בצוות
המוביל את התכניות הלימודיות והחינוכיות בחווה.
בתיה, אוהבת טבע בנשמתה, ידענית גדולה ומתרגשת
מכל נבט, פרח וציפור, צמחה מהשדה כפקחית מזיקים
והמשיכה להוראה בבית ספר "יובלים", הביאה אלינו
לצוות את הניסיון הרב משני התחומים, ובעיקר את הלב
הגדול, האיכפתיות והדאגה.
בתיה היתה שותפה מלאה בפיתוח תכניות שונות,
יצרה קשרים וחיברה בינינו לבין בעלי תפקידים מובילים
בתחום, פיתחה מערכי הדרכה וליוותה מורים בשיעורים
ולאחריהם ואף הובילה פעיליות בעצמה.
גולת הכותרת הייתה אהבתה לפרפרים, לשמחתינו
בתיה השאירה חותם בצורות שונות בחווה כגון הקמת
גינת הפרפרים שהפכה למוקד משיכה ועניין לפרפרים
וילדים כאחד.
בתיה, שחקרה באופן עצמאי את התחום, המשיכה
ללמוד יחד איתנו וכל פרפר ששוחרר מבית הרשת יחד
עם התלמידים היה מקור להתרגשות ופליאה.
כך נזכור אותך בתיה, שמחה מחייכת, סקרנית
ואיכפתית.
נזכור אותך בתיה כאדם, אדם טוב ואוהב, שלפני הכל
דאגת תמיד לשאול בשלום כל חברי הצוות, להתייחס
באופן אישי, לספר מעט על החוויות שלך עם ראובן,
הילדים והנכדים ובעיקר להקשיב ולייעץ כשצריך.
עצב גדול אחז בכל חברי הצוות ביום שישי.
אנו כואבים מאוד את לכתה של בתיה ומבטיחים לך
ראובן להמשיך להיות כאן לצידך בהמשך.
צוות חוות הנוי
]]>
שרה שרון https://www.archghm.co.il/%d7%a9%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%a8%d7%95%d7%9f/ Tue, 10 Jan 2023 19:37:11 +0000 https://www.archghm.co.il/?p=11457

שרה שרון

20.1.1917-19.2.2003

אמא יקרה שלי הלילה בבית החולים דמם פתיל חייך. השעות האחרונות עברו בשקט, כפי שהיית בחייך – שקטה ומשתדלת לא להכביד על אנשים אחרים. נולדת בפולין, למשפחה מאוד ציונית. בבית המשפחה היו נפגשים אנשי "פועלי ציון שמאל". עלית לארץ עם המשפחה בהיותך בת 16 ,ונכנסת מייד לבית ספר תיכון. בתחילה לא רצית לדבר עברית, עד שהשפה תהיה מושלמת בפיך. רק אחרי חודשים התחלת לדבר עברית מושלמת. את תעודת הבגרות סיימת בהצטיינות, וכך תמיד, בכל לימודייך ומעשייך, דאגת שהכל יהיה מושלם. בנעורייך היית חניכה בתנועת נוער, והגרעין שלך התכונן לצאת להתיישבות בקיבוץ מעוז חיים. יצאת לעבוד בפלוגת העבודה בסדום, שם היו התנאים קשים והעבודה מפרכת. בסדום פגשת את אבא חנן ואתו הגעת לגבעת חיים. בקיבוץ עבדת כמה שנים עם ילדים, ואחר-כך יצאת לאורנים ללמוד הוראה. במשך שנים היית מורה ואחר־כך גם מנהלת בית הספר. אחרי שנים של הוראה עברת לעבוד בספרייה ושם עבדת כמעט עד יומך האחרון. בספרייה אהבת לעבוד ונהנית מאוד ונוצר קשר הדוק עם הצוות. בשנתיים האחרונות אהבת לבוא לספרייה והצוות שעבד אתך תמך מאוד ועזר לך. לנו, הילדים תמיד דאגת מאוד. רצית תמיד שנתקדם ונצליח. בכל שיחה תמיד התעניינת במצבנו ובבריאותנו ולך עצמך לא רצית שנדאג כלל. כאשר נולדו לנו הילדים, דאגת מאוד לשלומם ולבריאותם. כאשר נכדייך הגיעו לגיל בית הספר את כבר עבדת בספרייה. כל נכד, אשר כתב עבודה לבית הספר, את תמיד אספת עבורו חומר ודאגת לעזור לו. רצית שנכדייך יהיו הטובים והמצטיינים מכולם. את עצמך אהבת טיולים ונופים והצטרפת לכל טיול של הקיבוץ, גם בגיל מאוד מתקדם. גם בחו״ל טיילת במקומות רבים ותמיד חזרת מתפעלת ומתפעמת, והאלבומים עם התמונות מספרים הכל. בשנה האחרונה, כאשר היה לך קשה להישאר בבית עברת למרכז הבריאות – לבית שקמה. הצוות בבית שקמה טיפל בך באופן יוצא מן הכלל ואנחנו הרגשנו שאת בידיים טובות ונאמנות. אנחנו מודים לכולם על כל העזרה והתמיכה שנתנו לך. אנחנו נפרדים ממך, אמא, בכאב רב ואנחנו בטוחים שמקומך שמור לך בגן העדן. אסנת .
לסבתא שלי לסבתא שלי האוהבת והדואגת, שתמיד קיבלת את פנינו בשמחה. כשבאנו לגבעת חיים בשבתות של קיץ, לטיול בפינת החי ומשחקים של כדור על הדשא, או בימים של חורף, להתכרבלות מול התנור והטלוויזיה. תמיד כשהיתה לי עבודה להכין לבית הספר, את היית הראשונה שידעת, ותמיד עזרת לי באיסוף החומר ובעצות חכמות. אני זוכרת את הפעמים ששמרת עלי ועל ליאת, כשאמא היתה בחו״ל, ותמיד דאגת שהכל יהיה בסדר, וכיבית את הטלוויזיה כשהיו בה חדשות רעות. אני מקווה שהלכת מאתנו בשלווה ושאת נחה לך עכשיו בשקט. אני אוהבת אותך ומתגעגעת אלייך מאוד מאוד. חמוטל
]]>
חנן שרון https://www.archghm.co.il/%d7%97%d7%a0%d7%9f-%d7%a9%d7%a8%d7%95%d7%9f/ Tue, 10 Jan 2023 19:35:49 +0000 https://www.archghm.co.il/?p=11452

חנן שרון

17.8.1912-20.1.1991

חנן שרון נולד בשנת 1912 בגרמניה. ההורים היו אמידים ולאביו היתה חנות קונפקציה בוייסנפלס, עיירה קרוב ללייפציג. המשפחה היתה מתבוללת, אפילו בערב סדר פסח הלכו הילדים ליהודים שגרו בשכנות. במשפחה היו שלושה אחים. חנן המבוגר, קדם בהליכה להכשרה וגם לעליה וכניסה לקיבוץ. חנן העמיד קני מידה מחמירים לזולת, אך מחמירים יותר לעצמו, תכונה שמנעה ממנו למצות את כישוריו הרבים. עם זאת התייחס לכל תפקיד ועבודה ברצינות, מזמן עבודתו בסדום, בראשית צעדיו בקיבוץ ועד אחזקת מחסן- המשק. חנן היה תמיד פתוח לבעיות מוכן לשמוע עצה. חנן הצטיין בפעילות בימתית במשך 20 שנה, עבר דרך ארוכה של הופעות מוצלחות יותר ומוצלחות פחות, אבל תמיד שאף לשלמות. חריצותו אפיינה את כל פועלו, היתה מודרכת על ידי בקיאותו בחומר וכוונותיו להשיג את הטוב ביותר. לצערו וצערם של כל המשתתפים בחוג התפרקה החבילה, אם כי לא לגמרי. לא פעם העלה רעיונות כיצד לחדש הפעילות, אולי במסגרת מצומצמת, אך הדבר לא נסתייע גם בגלל מחלתו שגברה. כיבדתי ואף חיבבתי אותו מאד. אנו הפסדנו חבר מסור, כנה בדעותיו ומעשיו. יהי זכרו ברוך!
]]>
חיים שרון https://www.archghm.co.il/%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a8%d7%95%d7%9f/ Tue, 10 Jan 2023 19:34:52 +0000 https://www.archghm.co.il/?p=11447

חיים שרון

23.8.1915-20.12.1997

חיים שרון נולד בעיר וייסנפלס בגרמניה, להוריו לינה ונתן קרליק. חיים היה הבן השני במשפחה. שלוש שנים לפניו נולד חנן. הייתה זו משפחה בורגנית חילונית. אב המשפחה התפרנס ממכירתם של בגדי גברים בחנות. שנת 1933 הלכו חנן ובת דודתו להכשרה בלייפציג מתוך כוונה לעלות ארצה ולחיות בקיבוץ. שנתיים אחר כך הצטרף חיים אליהם להכשרה, ופגש שם את בת זוגו אסתר. מאז לא נפרדו. בשנת 1937 עלו אסתר וחיים לארץ כדי להצטרף לחנן בקיבוץ גבעת חיים. בתחילת דרכו בקיבוץ עסק חיים בהדברת הקדחת ובייבוש ביצות בעמק חפר. בשנת 1938 נולדה הבת זמירה. בהיותה בת שלוש שנים. גויס חיים לצבא הבריטי והצטרף לבריגדה העברית עם הקמתה. הוא שרת חמש שנים ולחם באיטליה כנגד הנאצים, עד שנת 1945 . בתום המלחמה, חזר חיים לקיבוץ ולמשפחתו. הוא השתלב ועבד כחצרן בבי״ס ואחד עבד בהנהלת החשבונות של הקיבוץ. כעבור שנה, עבר לעבוד בהנהלת החשבונות של גת ובמקביל, למד תמחירנות בשעות הערב. בשנת 1948נולדה הבת עפרה. חיים עבד כתמחירן בגת עד יציאתו לגמלאות מן המפעל בשנת 1992. בעשור האחרון, סבל חיים מבעיות בלבו שפגעו גם במוחו. בחמש השנים האחרונות, הורע מצבו והוא עבר ל״ביח שקמה" שם שהה עד יום מותו. חיים אהב מאוד את בנותיו, את שני נכדיו וניניו. את חתניו אבי תירוש וג׳רי עפיר ז״ל. מות שניהם בפעילותם הצבאית, גרם לו סבל רב והשפיע על בריאותו. בית שרון היה תמיד פתוח לקבל ולאמץ. ובמסגרת זו היו לחיים קשרים מיוחדים עם מתנדבים שהגיעו לקיבוץ. וקשרים הדוקים גם עם משפחות קומר, פומרנץ, מאור ועוד. חיים היה פעיל בקיבוץ במסגרת חיי התרבות והפנאי. הוא השתתף בפעילות ספורטיבית, בחוגי ידיעת הארץ ובטיולים בהם הפגין את חוש ההומור המיוחד שלו. בימיו האחרונים איבד את הכרתו ולא קם עוד. יהי זכדו ברוך.
]]>
אסתר שרון https://www.archghm.co.il/%d7%90%d7%a1%d7%aa%d7%a8-%d7%a9%d7%a8%d7%95%d7%9f/ Tue, 10 Jan 2023 19:32:57 +0000 https://www.archghm.co.il/?p=11442

אסתר שרון

29.3.1917-16.10.2009

סבתא נולדה באמסטרדם בשנת 1917 לבנימין וחנה )ברגר( קוהן-אייזנברג. הוריה של חנה, שמואל ורחל ברגר ברחו מלודג' שבפולין לאמסטרדם אחרי הפוגרום בשנת 1908. הוריו של בנימין באו מגליציה. כשהיתה אסתר בת שש עברה המשפחה מהולנד לגרמניה, למולהיים שליד דיסלדורף. במולהיים היתה קהילה גדולה של יהודים ובה התגוררו קרובי משפחה. למשפחה היתה חנות גדולה בה עבדו שני ההורים. בגיל צעיר חלתה אסתר בפוליו. מחלה שהשפיעה עליה לאורך כל חייה. בגיל 17 התקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטה בקלן והספיקה ללמוד ארבעה סימסטרים עד אשר הנאצים סילקו את היהודים, המרצים והתלמידים מהאוניברסיטה. לאחר שסולקה מהאוניברסיטה הלכה להכשרה חלוצית בלייפציג. בעידודו של אנציו סירני שאמר לה שהיא צריכה ללמוד מקצוע שיועיל לקיבוץ, הלכה ללמוד פיזיותרפיה בבית ספר שהוקם ונוהל על-ידי יהודים. בהכשרה בלייפציג שהתה שנתיים, שם הכירה את חיים ושם גם התחתנו. בשנת 1937 עלו אסתר וחיים לארץ ישראל והתיישבו בגבעת חיים, בעקבות חנן, אחיו הבכור של חיים. לאחר שנה נולדה זמירה, בתם הבכורה. חנה, אמה של אסתר הגיעה לביקור לאחר הלידה של זמירה וחזרה לגרמניה כחודש לפני ליל הבדולח. בליל הבדולח הרגו הנאצים את בנימין בדירתם, חנה נשלחה לטרזיינשטט ומתה שם. על פי בקשת הקיבוץ, בשנת 1941 ,גויס חיים לבריגדה היהודית בצבא הבריטי והיה רחוק מהבית במשך כחמש שנים. אסתר נשארה בקיבוץ עם זמירה. לאחר שובו של חיים נולדה בתם הצעירה עפרה. אסתר עבדה בקיבוץ כפיזיותרפיסטית, טיפלה, העבירה קבוצות התעמלות וליוותה חברות בחדר הלידה. היא היתה אשת מקצוע טובה ובעלת ידע רב. בשנת 1960 נסעו חיים ואסתר לאנגליה, לבקר את קורט, אחיו הצעיר של חיים. שם נחשפה אסתר לראשונה לעולם הרוחני ול"הילינג". גיסתה אמרה לה על ה"הילינג" שזוהי פיזיותרפיה טבעית. באנגליה נאמר לאסתר שהיא "הילרית" מלידה. ומאז ועד שהיתה בת למעלה מ-80 שנה, עבדה ב"הילינג". טיפלה במסירות באנשים והנחתה קבוצות רוחניות. לדברי אסתר "הילינג" זו יכולת שיש לאדם לקלוט אנרגיות מרפאות, ולהעביר מידת אנרגיה נכונה לאנשים שחסר להם. באחת הפעמים שעשתה מדיטציה, קיבלה הוראה שעליה להתחיל לצייר, ומאז ציירה בצבעי שמן. לדבריה בזמן שציירה הרגישה תמיד שמישהו חיצוני מכוון את ידה. אסתר הציגה את תמונותיה בשתי תערוכות שאירגן ואצר בשבילה חיים מאור. סבתא אסתר היתה אשה של ניגודים, חייתה חיים מלאים ועשירים, כמעט מבלי לצאת מפתח ביתה. היתה לה היכולת הטבעית לאבחן ולרפא, אך לצערי לא היתה בה היכולת להיות אמא טובה לבנותיה שכל- כך היו זקוקות לזה. ידעה לאסוף מסביבה אנשים ובאותה מידה ידעה גם להרחיק אותם. היתה בה חמלה ותמימות והיה בה גם כעס ותוקפנות. סבתא ציוותה את גופה למדע מכמה סיבות: היא, שנזרקה מבית ספר לרפואה ביקשה לחזור לשם לתמיד. והסיבה שנראית לי העיקרית, הגוף שסיים את תפקידו משחרר על פי אמונתה את הרוח, שמתאחדת עם היקום. סבתא יקרה, אני מקווה שאת עכשיו משוחררת וחופשיה. באהבה בשמת
]]>