25 באוקטובר שנת 2000 נולד לנו מלאך
בן ראשון אחרי שתי בנות שלא ממש נתנו לנו מנוחה
בשבע השנים עד אז.
ישן בלילה לתדהמתנו.
בוכה כשרעב. ילד כבקשתך.
ואז הוא גדל.
והגיע לבית ספר.
ואנחנו אחרי 7 שנים שקטות עם שתי בנות בבית ספר
יובלים, פתאום התחלנו לבקר שם בשעות לא שגרתיות,
בשביל לדון איך עוזרים לו. הוא לא רצה עזרה. הוא לא
הכין שיעורים, הוא רב עם ילדים.
ואז הוא גדל.
במעיין שחר הוא גם לא ממש אהב ללמוד, אבל כולם
אהבו אותו ואנחנו לא דאגנו. בסוף הוא סיים בגרות, עבד
תקופה במרכזונים והתגייס לגולני.
מילדות היה ברור לו וגם לנו, רצונו האדיר לתרום למדינה.
היה ברור שהוא יעשה את השירות הצבאי המשמעותי
ביותר שיוכל, למרות שאסנת רצתה אותו מקסימום
בשקם.
אחרי שהצטיין בגיבוש, הוא היה בטוח שיתקבל לסיירת,
או לאגוז והתאכזב קשות כששובץ לצורך השבחת
גדודים בגדוד .51 אבל לאט ובהדרגה הוא השתלב
בגדוד וכמו בכל מקום, התאהבו בו גם שם והוא בהם
ואכזבתו נעלמה כלא היתה.
ככל שהתקדם בצבא, כך אהבו אותו יותר.
 במרץ האחרון הוא היה אמור להשתחרר אחרי 4 שנים,
אבל ביקשו ממנו להאריך קצת והצליחו לשכנע אותו
לחצי שנה נוספת. בשבת האחרונה הוא נתקל בכוח
עודף ונלחם ככל יכולתו עד הסוף המר.

תוספת מאוחרת מפי המ"פ:
מצאנו את עומר במרחק מהדויד (ג'יפ ממוגן) השרוף
שלו. הוא סיים את כל התחמושת שהיתה ברשותו, פרט
לכדורים ספורים במחסנית האחרונה. הוא הספיק לנהל
קרב משמעותי שבלם המון מחבלים, שגופותיהם היו
מוטלות סביב.