דרורי נולד בגבעת חיים ב-1961.3.15 ,בן להורים בני הדור השני בקיבוץ ונכד לסביו וסבותיו ממקימי הקיבוץ. למזלנו, הסבים המופלאים שלו שימשו במידה מסוימת משקל נגד לנוקשות שלנו ההורים, בוגרי החינוך המשותף, ומהם ירש גם את תכונותיו הנלבבות: צניעות ויושר דרך, תבונת כפיים וחכמה, זהירות מופלגת שלא לפגוע באף אחד, אהבה ומסירות אין קץ לילדים, לטליה ולכל המשפחה, וגם ל ללה הכלבה שהפכה לבת משפחה לכל דבר. חייו בבית הילדים ובבית הספר התנהלו כרגיל, אך בדיעבד התברר לנו שלא תמיד היינו שם בשבילו כשהיה זקוק לנו, והוא כבן בכור סבל יותר מאחיו מהבוסריות שלנו כהורים. בהיות דרורי בן 14 יצאנו לתקופה של שנתיים לוונצואלה. מבחינת הילדים היה בכך הלם של שפה ותרבות וחברה, ובהיות דרורי ילד רגיש הוא סבל מכך לא מעט, אך הוא התגבר, הגיע להישגים בשפה, בלימודים ובספורט, ותקופה זו נתנה לו הרבה בהמשך חייו. ואחר-כך חזרה הביתה, גמר לימודי בית הספר, יציאה לצבא ולשנת שרות, לימודי הנדסה בטכניון, השתתפות במלחמות ישראל. בעבודתו המקצועית עסק דרורי בתכנון ובהקמת פרויקטים במפעלים גדולים, כמו תנובה, אסם, ובשנים האחרונות בחברת עמיעד העוסקת בפתרונות סינון למים. מה שאפיין את דרורי בעבודות אלה, כמו בכל חייו, הוא הרצון לעבוד בשיתוף פעולה, ולהימנע ככל האפשר מפגיעה באחרים, ויחד עם זאת לעמוד בלוחות הזמנים ולהגיע להצלחה מרבית בפרויקטים. אך גולת הכותרת היא הקמת המשפחה עם טליה וגידול הילדים, יפתח, הראל, איתמר ורן. אנחנו ההורים יכולנו רק להעריץ ואולי גם קצת לקנא בחכמה, בסבלנות ובסובלנות בה טופחה המשפחה, כשכל אחד בה מוצא את דרכו המיוחדת, ויחד עם זאת שומרים על לכידות שאין דומה לה. בתקופת המחלה שנמשכה כשנתיים עם עליות ומורדות, התגלה דרורי במלוא חכמתו ואנושיותו. בכל דבר התעמק ולמד, ראה תמיד כמה צעדים לפנינו ובצורה עדינה ורגישה הוביל אותנו למסקנות המתבקשות. גם בתקופה קשה זו נזהר מאוד בכבודו של כל אחד, ואם חשב כי פגע במישהו ברגעים של כאב וסערת רגשות, לא נח ולא שקט עד שהתנצל על דבריו. דרורי הלך לעולמו בגיל צעיר מבלי שיזכה לראות את מלוא הפירות שאותם טיפח ולהם היה ראוי. נחמה פורתא היא בכך שבתקופת חייו הספיק לעשות רבות ואנו ההורים זכינו באושר כה רב בתקופה שהיה איתנו. באהבה אין קץ ובגעגועים, אמא ואבא 

 דרוריק שלי לפני 22 שנים נפגשנו בחיפה – אתה בשנה שלישית ללימודים, ואני בסטאז'. באתי לשחות בבריכה ואתה יצאת ממנה, מאז אנו יחד. גרנו יחד שנה בחיפה, חיכיתי שתסיים ללמוד ונסענו לטייל במרכז ודרום אמריקה, טיול שלא אשכח לעולם. טיילנו בכפרים, בשווקים המרהיבים בצבעם, בריחם ובאווירה. טיילנו באגמים ובהרים, היה לנו כל-כך טוב ביחד. חזרנו כל אחד לביתו, לנוח אחד מהשני, אך כעבור כמה ימים ידענו שאנו ממשיכים יחד. התחתנו ונולד יפתחיק, כמה אור הוא הביא הביתה, בן ונכד בכור לכל הסבים. אחר כך נולדו הראליק, איתמריק ורנצ'וק, האורות נדלקו ונצצו בבית. איך טיפלת בהם במסירות, באהבה, בשקט שלך, ותמיד עם שיר בלב. לא תמיד היה קל איתם, בעיקר כאשר רבו. כל- כך עדין אתה, תמיד ניסית לפתור את הבעיה בדרכי נועם, בשקט וברוגע, ולי לא תמיד היה קל עם זה. היית שותף מלא לחיים, בהקראת סיפור לפני השינה, בעזרה בבית, תמיד תיקנת מכשיר שהתקלקל. לימדת את הבנים לעשות כל דבר בהבנה ובמחשבה קדימה. ישבת לידם אם היו צריכים עזרה בשיעורים וניסית לקדם אותם לדרך הפתרון. לפני שנתיים התחלנו במרוץ: טיפולים כימותרפיים, ניתוחים, הקרנות, שינוי תזונה וטיפול אלטרנטיבי. בין הטיפולים הלכת לעבוד ויצאת לרכיבה על אופניים, הלכת לבריכה כשיכולת ועל הליכות לא ויתרת גם כשהיה לך כבר קשה מאוד מאוד. ניסינו להמשיך עם הטיולים. הרחבנו את חוג המטיילים ויצאנו עם המשפחה המורחבת. היו טיולים עצובים, כשבלב קיוויתי שיהיו עוד הרבה טיולים שכאלה, כולנו יחד משוחחים ומתערבבים. כשסיימנו את הטיפולים לאחר שנה, היינו אופטימים אך כעבור חצי שנה, המחלה חזרה. עם הרבה תקוות התחלת שוב טיפולים, שאכזבו אותנו מאוד מאוד כאשר שמענו שלא יעזרו. דרוריק שלי – קשה לי המחשבה שלא נוכל להמשיך ולגדל את ילדינו יחד. מבטיחה לך שאנסה בכל כוחי להמשיך ולגדל אותם בדרך שרצית, באהבה גדולה ובחיבוק גדול כפי שחיבקת אותם. אוהבת מאוד ומתגעגעת, טליה