הגיעה שעתו של מרדכי להיפרד מחיים ארוכים. בהם שעות הסבל והמצוקה מרובות. כבר בילדותו הוא נתייתם מהוריו וגדל בבית יתומים בעיירה צ'כית. שם ניתנה לו השכלה בסיסית וסדרו אותו בתור שוליה אצל בעל מלאכה. כדי שילמד שרברבות ויקיים את עצמו. בגיל מבוגר יחסית, הוא התחתן עם קטה – בת המשפחה שאימצה אותו. כאשד פלשו הנאצים לצ׳כיה הם ברחו. כמו רבים אחרים, והגיעו במסע רב תלאות באניית מעפילים עלובה לפלשתינה. הם נשארו לגור בחיפה בבת־ גלים בתנאי דיור ומחיה מצומצמים מאוד ופה גם נולד בנם היחיד. מנשה. עם פרוץ מלחמת השחרור, מרדכי גויס להגנה ושירת בסביבת חיפה. לימים הם ביקשו לעצמם איכות חיים וסביבה ערכית יותר לגדל בה את בנם וכך הגיעו לגבעת חיים. גרטי ואני השתדלנו מן ההתחלה להקל על קליטתם ע״י לימוד השפה העברית והדרכתם להשתלבות באורח החיים הקיבוצי, ומאז נקשרה הידידות רבת השנים בין גרטי לבין קטה. וביני לבין מרדכי. ידידות זו היתה מסכת חיה ונושמת עם עליות ומורדות, הבנות ואי־ הבנות. אך תמיד מצאנו שפה משותפת. מרדכי היה אמנם במקצועו שרברב, אבל תחביביו היו מוזיקה וחשמלאות. כך בגיל מבוגר, הוא קיבל על עצמו ענף שירות חשוב: תיקון מכשירי חשמל ביתיים. בעבודתו זו הוא בא במגע עם כל הציבור, מגע שמטבע הדברים לא תמיד היה קל וחלק. המחלה הממארת שהוא חלה בה לפני שנים רבות, גרמה לו סבל רב ומתמשך, אבל כלפי חוץ הוא השתדל לקיים חיי שגרה של יום יום. הוא אהב סדר וניקיון וזה היה ניכר בהופעתו עד סוף ימיו. ועכשיו., ידידי, אומר לך: נוח בשלום על משכבך בצד רעייתך האהובה! ידידיך גרטי ואפרא שלו.