יוחנן מנור ז"ל

18.10.1973 – 13.12.1941

בתום מלחמת העולם השניה, עם הכרזת המדינה, עלתה גרדה אמו עם שני בניה לארץ. בראשונה הם גרו

ברמת השרון ובאילת השחר, ובשנת 1953 עברו אלינו. מאז גדל והתחנך יוחנן בגבעת חיים. בשנת 1960

התקבל לחברות במשק ויחד עם בני המחזור יצא ליד-חנה לשנה שלישית מוקדמת. שם הוא ריכז את ענף

הבננות. שרת בצה״ל בשנים 1961 – 1964 וסיים כקצין בצנחנים. השתתף במלחמת ששת הימים בקרבות

הקשים בגבעת התחמושת שבירושלים. ולאחר מכן סיים קורס מ״פ.

יוחנן עבד בבית חרושת "גת" עוד כנער בביה״ס והשתלב מחדש במפעל בתום שירותו בצבא. יצא ללמודים

במדרשת רופין והכשיר עצמו כמהנדס מכונות. סיים את לימודיו ב- 1971 ומאז היה אחראי על אחזקת

המכונות ועל המחלקה הטכנית ב״גת״. לפני שיצא ללמודים מלא במשך שנה תפקיד של מרכז עבודה

במשק, ותמיד היה פעיל בוועדות שונות.

רעיה ויוחנן נישאו ב -1963 ונולדו להם ארבעה ילדים: דרור, סמדר, זמיר ודורון. יוחנן נפל בקרב העקוב

מדם שהתנהל בצד המערבי של תעלת סואץ. המשפחה שכלה אב ובעל, בן ואח, ואנו שכלנו חבר צעיר, יקר

ואהוב.

 

בני המחזור כותבים:

לאחר שהקימו רעיה ויוחנן את ביתם המשפחתי, היה חדרם מרכז לבני הכתה. התאספנו אצלם מידי ערב

שבת למפגש רעים ומצאנו בחדרם בית. יחסי הרעות היפים בין רעיה ויוחנן בלטו כבר מראשית חברותם

בבית הספר ובכל שנות חייהם המשותפים. יוחנן היה סגור מטבעו, אך יחד עם זאת אהב להתבדח ולפזר

עקיצות ובדיחות. חוש הצדק היה הקו המנחה בחייו. בחוג המצומצם ובקרב משפחתו בא לגילוי חוש ההומור

שבו שלא פעם גבל במעשי שובבות וקונדס. הקדיש הרבה למשפחה והיה אב אוהב ומחנך לילדיו, בעל נערץ

ובן מסור ביותר לאמו, גם לסימה, אמה של רעיה, דאג ועזר ומצא אתה שפה משותפת. בטיולים ובמחנות

בשנות ביה״ס המאוחרות היה יוחנן תמיד ראש קבוצה, מארגן ומסדר הכל בדייקנות ובצורה מושלמת. עם

כניסתו לבית החרושת "גת" בא הדבר לידי ביטוי בצורת העבודה ובנכונות לקבלת אחריות על עצמו. כאחראי

לציוד המכני ואחזקתו הקדיש שעות מעל ומעבר למקובל והיה מגיע ל״גת" בכל שעות היום והלילה כשנקרא.

לנו, בני המחזור, קשה עדין להספיד את יוחנן ואין בנו הכח להעלות בכתב עתה את אשר אנו מרגישים.

 

ידידים כותבים:

בהלם מוחלט קבלתי את הידיעה האיומה על נפילתו של יוחנן. אולי קשה להאמין, אך מותו של יוחנן פגע

בי אישית ללא שעור, יותר מאשר נפילתם של קרובי משפחה שלי. לעתים מתקשרים לאדם שפוגשים אותו

בעניני עבודה יותר מאשר קשרי עבודה דורשים. חברי לעבודה ואני נקשרנו ליוחנן בקשר ידידותי עמוק,

הדבר לא היה מפתיע – יוחנן היה תמיד מחייך, תמיד רגוע ותמיד היה לו זמן לכל בעיה אינני חושב שמשהו

שפגש את יוחנן יכול לשכוח אותו.