שושנה קינן
22.4.1941-23.1.22
שושנה נולדה בתאריך 22.02.1941 להוריה, שהגיעו מעיראק, יהודה ושרה.
יהודה עלה לארץ בהיותו נער כבן 14 ואמה, שרה עלתה בשנת 1910 בהיותה
בת שנה. שניהם חיו בטבריה ושם נולדו שושנה ועוד שבעה אחים ואחיות.
ליהודה ושרה היו 8 ילדים 5 בנות ו 3- בנים. מהם נולדו להם 25 נכדים.
שושנה מספרת על תקופת נעוריה: “רציתי לצאת מהבית כי היה שם מאוד צפוף.
אחת מאחיותיי עבדה כפקידה בקופת חולים והכירה חברי קיבוצים. היא פנתה
לחבר קיבוץ שער הגולן ובאמצעותו התקבלתי לחברת נוער בשער הגולן בהיותי בת
12 . בחברת הנוער היו ילדים כמוני שנולדו בארץ אך יצאו מבית ההורים. וגם ילדים שהגיעו מהגולה. כל הילדים אומצו ע"י
משפחות מהקיבוץ. אני אומצתי אצל משפחה שהיו להם 2 בנות ובן. התקבלנו יפה מאוד גם אצל המשפחות וגם ע"י המטפלת
והמדריך שלנו. הם דאגו לנו מכל הלב. הדבר היחיד שהפריע לי היה שבחדר האוכל הכריחו אותנו לאכול. בקיבוץ היו לנו
חוגים ודאגו שנהיה עסוקים כל הזמן. זכור לי שיצאנו מטעם הקיבוץ לגדנ"ע בבאר אורה עם חברת נוער מקיבוץ המעפיל.
בקיץ היה כל כך חם שהוצאנו את המיטות החוצה )עם כילות( וישנו על שפת הירמוך. בעקבות נישואי עם מיכה
עברתי לגבעת חיים. החופה הייתה אצל רב בחדרה, מסיבה עשינו בחדר האוכל, כמו שהיה מקובל אז, עם עוד זוג
שהתחתן. מיכל ואמיר אסף היו הזוג השני שהתחתן איתנו באותו היום. היתה מסיבה יפה. לא היה לי קל להתרגל
לחיים בגבעת חיים, הייתי קשורה מאוד לשער הגולן. עם השנים התרגלתי. גבעת חיים הפכה לי לבית.
פה עבדתי בחינוך, מטפלת בגן ילדים, במחסן בגדים ורוב הזמן כמבשלת במטבח הילדים
ששכן מתחת למטבח הגדול. עם ביטול חדר האוכל יצאתי לפנסיה”.
מתוך עבודת שורשים של עידו.
חברים יקרים, תודה שבאתם להשתתף באבלנו ולנחם אותנו.
אני רגיל לעמוד על במה, לשמוח ולשמח. זה מה שתמיד עשה לי טוב. והיום …
הכל התהפך. באתי להספיד את שושנה, אשתי ואהבת חיי.
איך בכלל מתחילים? הלא הכל כל כך טרי.
הגעתי לגבעת חיים ב 1958- , אחרי שעברתי קורס למכונות חקלאיות. התקבלתי לחברות ואז ניגשתי לאוה חפר שהיתה
רכזת בריאות ואמרתי לה: ” אני חייב להתחתן”. היא הציעה שאסע לנופש פנויים פנויות. הגעתי למלון ומולי עומדת
בחורה יפה עם כובע טמבל אדום זוהר ואני אומר לעצמי: ” מיכה זאת שלך”. ואכן זאת האישה שזכיתי בה. אהבת חיי.
הקמנו משפחה. ילדים, נכדים ונינים. שושנה עבדה במטבח ילדים. כל מה שנגעה בו יצא טוב. היא היתה בשלנית ואופה מדופלמת.
שושנה מאוד אהבה לרקוד. אחרי שנישאנו ביקשתי ממנה שתלמד אותי. ניסינו
וכל פעם הייתי דורך לה על הרגליים, עד שבסוף הצלחתי.
שושנה חלתה לפני ארבע שנים. הרופאה שקיבלה אותנו באותו יום אומלל אמרה לנו ולמשפחה: ”אני לא נותנת יותר
מחודשיים”. קפאנו במקום וכבר למחרת טסנו לבית חולים רמב”ם. הרופא המטפל היה מקסים אבל המצב התדרדר
ובזכות אורלי שלנו שיש לה קשרים עם כל העולם ואשתו, הגענו למחלקה ההמטולוגית בלניאדו. בראשה עומד מלאך:
דוקטור בולוויק, שכן שלנו מכפר הרוא”ה. ”מענטש” אומרים באידיש. אין דברים כאלה. כל כדור חדש שיצא הוא
נתן לה ולא הירפה ולו רק כדי להקל עליה. גם הצוות במחלקה מקסים, הם העמידו את שושנה על הרגליים.
הילדים שלנו, ערן, אפרת, אורלי ועידו והנכדים שלנו יובל, גל ורון, ניב וגיל, רועי שלי ורוני והנינים אייל ונבו נתנו לשושנה ולי כוחות. כולם דאגו ונתנו לנו להרגיש הכי אהובים שאפשר.
שושנה היתה מסורה ללא גבול למשפחה. בחנוכה האחרון עוד עמדה על הרגליים ובעזרתי הכינה סופגניות.
אצלי תחום הבישול והאפיה לא היה ממש חזק אבל בזכותה לאט לאט נכנסתי גם אני לעניינים. היא אמרה:
"קשה לי זאת הפעם האחרונה”. ביקשה שאביא לה את פנקס המתכונים כדי לעשות בו סדר". שושנה, אני חושב שנתנו לך את הטוב ביותר שיכולנו לתת. זה הגיע לך.
נוחי בשלום. תמיד תהיי בליבנו.
מיכה
לאבא היקר,
כולם אמרו מילים יפות על אמא שעזבה אותך ואני רוצה לתת
קול ותמונה לאיך שדאגת לאמא ידרשו בשבילי שנים להכיל
איך דאגת לה. אני מרגיש זכות גדולה ונדירה להיות ”בשורה
הראשונה” לזכות לראות את הפלא הזה.
היית איתה באישפוזים בבתי חולים, לילות שלמים לידה,
ליטפת. הסעת אותה מלא לאשפוזי יום ארוכים והכל בשקט
ושלווה במסירות אין סופית. עודדת אותה בימים קשים ”הכל
בסדר” אמרת לה. הכנת לה אוכל שהיא מבקשת,” עשית
כביסה ותלית אותה.
ואתה בן 84 . שמת את עצמך בצד בשביל לתת לאמא את
כל תשומת הלב אפילו את הגינה שהיא הפסיכולוג שלך
בסוף שמת בצד. היה בטיפול שלך באמא נתינה אין סופית,
אהבת אמת חזקה ביותר, ענווה וצניעות, נחישות, אמונה.
חברות מתוך קשר עמוק, כבוד, שותפות ונאמנות למסע חיים.
כשאמרתי לרופא ”אני מפחד על אבא שהוא קורס ושאין לו
חיים” הוא עזר לי לראות שאתה עושה הכל הכל מכל הלב
במסירות אין סופית.
עכשיו, אני ממש שמח לראות אותך חזק, משוחרר, שליו מתוך
זה שאתה מבין ומקבל את החיים והמוות, ואת מעגל החיים
והעולם החדש שנוצר לך בחיים.
אוהב אותך המון.
ואי אפשר בלי כמה מילים לאמא,
לאמא שלי היקרה מאוד. רציתי להודות לך לספר לך מה
קיבלתי ממך לחיים שלי.
אז קודם כל קיבלתי ממך כוחות נפש חזקים. אני רואה איך
התמודדת עם המחלה ומכיר את הכוחות האלה בי, את האומץ
שלך לפגוש במוות, את ה”כוחות על-חלל” להתמודד עם סבל
וקושי, את תשומת הלב והדאגה לאנשים קיבלתי ממך, תמיד
פינקת חברים שלי, תמיד ״קח עוד לחברים”, ”עשיתי עוגות
שמרים, קח שתיים תפנק את החברים שלך״. לימדת אותי
תמיד לבוא עם משהו לחברים.
במטבח ילדים של הקיבוץ, הייתי מגיע לבקר אותך שם והיו
עולים ריחות מדהימים מהסירים הגדולים. תמיד יצאת
מוקדם בבוקר , השקעת בעבודה, נתת מזון לכל ילדי הקיבוץ.
עד היום חברים אומרים ”בתור ילדה, אני לא אשכח את כדורי
הבשר של אמא שלך… חלום”.
תמיד דאגת לי ולכולם מסביב, תמיד שמת אותי לפניך, תמיד
רצית לוודא שכולם בסדר
בדקת אם מישהו צריך משהו.
אין לי עדין ילדים משלי, אבל ילדים רבים נמצאים אצלי בלב
והורים רבים גם. ואני בטוח שאני בלב שלהם וזה לא פחות
חשוב וטוב. וזה אומר שגם את בלבבות רבים של אחרים.
כל היכולות והכלים והלב שלך ישארו איתי עד שגם אני
אחלוף מהעולם. תמיד אמרתי לחברים שקיבלו את עוגות
השמרים והעוגיות שלך והתענגו עליהן עם הקפה, ”שיום אחד
כשאמא שלי תחלוף מן העולם יעלמו איתה טעמים רבים
ונדירים”.
ואת חלפת לך אבל את הסוד שלך כבר גיליתי: את הכנסת
מלא אהבה במאכלים שיצרת ואני אמשיך אותך יום אחד…
תודה שהיית אמא שלי.
אוהב המון, עידו