ברכה נולדה בחדרה ב- 20.02.1953 , בת בכורה
להוריה, ניצולי שואה מרומניה. שנותיה הראשונות עברו
במעברת חדרה. כשנולד אחיה הצעיר, עברה המשפחה
לדירה מסודרת במרכז העיר.
כשבגרה, למדה בתיכון חקלאי שהמשכו הישיר היה
בגרעין נח״ל אשר התמקם בקטוֹרה שבערבה. עם
גיוס חברי הגרעין, התמקצעה בתחום הקשר ושימשה
כקשרית פלוגה.
במהלך שירותה הצבאי הכירה את אשר קדם וביחד בנו
את ביתם בקיבוץ יוטבתה, שם גם נישאה לו. מנישואיה
אלו, נולד אורנן, בנה הבכור.
לאחר שנים ספורות התגרשה והחלה לבנות מחדש את
חייה. חיי הקהילה ביוטבתה, כמו גם הקרבה לחופי סיני
האהובים, גרמו לה אושר רב.
ברכה עבדה במזנון הדרכים של הקיבוץ בו פגשה לראשונה באורי,
שעצר שם באחת מנסיעותיו, והאהבה ניצתה.
בשנת 1978 הגיעו ברכה ואורנן לקיבוץ גבעת חיים.
בחודש נובמבר של אותה השנה נישאה לאורי.
המעבר מהנוף המדברי ואווירת החופש היו לא פשוטים,
כמו גם הגעגועים לחבריה הרבים.
ביחד עם אורי, הביאה 2 ילדים נוספים, לי ואור.
לאורך השנים התמודדה ברכה עם מצבים רפואיים
מורכבים, בגבורה ובעוז רוח, ויכלה להם. היא לא הרבתה
לשתף בתלאותיה, פן חלילה תכביד על סביבתה.
ברכה היתה אשת ספר ושיח, אשת שלום ואחווה, ונגעה
עמוקות בכל מי שהכירה.
יהי זכרה ברוך.
ברכה שלי,
מעולם לא עלה על דעתי שאצטרך להספידך כל כך
מוקדם. את היית המגדלור של חיי, חכמתך הרבה האירה את
דרכי ואת דרכי משפחתנו.
שיחררת אותי מאות פעמים ותמיד אמרתי לך שהתחתנו
לטוב ולרע. הבטחתי לך שתמיד תהיי בבית, וכך, מלבד
הניתוחים והאישפוזים הרבים, תמיד הייתי לצידך.
בשנת 2018 שברת את הירך ומאז החלה הנסיגה
והשיקום שלא צלח בשל החלטות רפואיות שגויות.
תוך יומיים נכנסת לכסא גלגלים ממנו לא קמת יותר.
זה השלב שהמשפחה נרתמה לעזור ולדאוג שתוכלי
להישאר בבית.
חכמתך הרבה עזרה לי להתמודד עם הרבה מהקשיים
שצצו בדרך. אני גאה במשפחה שהקמנו וכל אחד
מילדינו הוא אוצר. מבטיח לך שנשמור אחד על השני.
הסבל שעברת בתקופה האחרונה היה בל יתואר.
סוף סוף הגעת אל השקט והנחלה שכל כך רצית להגיע
אליהם. נוחי בשלום על משכבך.
אני מבקש להודות בעיקר לטלי מרום על העזרה הרבה
שהגישה לי ולתמר אמיר על חברות ללא תנאי.
נפרד ממך בעצב.
בעלך האוהב
אורי
אמא שלי, יקרה ואהובה שלי,
לא מצליח לעכל את המחשבה שאת כבר לא איתנו יותר.
אמא, למרות כל התופת שעברת במרוצת השנים, תמיד
שרדת והתגברת על הכל כדי להיות לנו לאמא.
תודה על מה שהיית בשבילנו ולמעננו, גם כשלא תמיד
הכל היה טוב.
אמא שלי, לביאה שלי, בסוף גם את לא יכולת יותר.
אפילו ברגעייך האחרונים נלחמת עד הנשימה האחרונה.
הנחמה היחידה שלי היא שעכשיו את כבר לא סובלת
יותר, הגעת לשקט ולשלווה.
אמא שלי, אני מבטיח לך שאדאג לאבא, לי, אורנן, אבישג
והקטנה שבדרך, שלא הספקת להכיר.
אוהב אותך, אמא שלי
אור
אמא שלי, גיבורה שלי,
תם המסע, תמו הכאבים, את זכאית עכשיו למנוחת
עולמים. אימי שלי,
אצילת הנפש, החכמה , השנונה, המוארת,
עמוק השבר שנפער בליבי וספק אם אי פעם יתאחה.
הראש מבין ואני יודעת שנגאלת מייסורי הגוף, אך הנפש
לא מוצאת מנוח, מתקשה להתגבר על האין העצום
שנותר בלכתך.
הקשר המיוחד שלנו, הכל כך קרוב ואינטימי.
היכולת לשוחח ללא מילים, רק במבט.
הזכות שנתת לי בלהיות עבורך, לחבק אותך, לעטוף
אותך, ללוות אותך עד נשימתך האחרונה. את כל אלו
אשא איתי לעד.
אימי שלי, כבר לא תזכי להיות סבתא… וזה כל כך מעציב.
אבל הקטנה שלנו תכיר אותך, זו הבטחה, אנחנו נדאג
לזה.
נעשה הכל כדי לשמור אחד על השני ועל אבא, נשמור
על המשפחה ביחד.
גיבורה שלי, אני מבקשת סליחה, סליחה אם לא תמיד
הבנתי אותך, סליחה אם לא עטפתי ודאגתי מספיק.
סליחה אם איכזבתי, ניסיתי ככל יכולתי ובכל כוחותי לתת
לך את הטוב ביותר.
ואני יודעת שהגיע לך יותר…
אני אוהבת אותך, אימי שלי, בכל נים ותא בגופי.
תודה שהיית, תודה שנתת, תודה שהיית שלי.
אמא שלי גיבורה שלי.
תם המסע, תמו הכאבים, את זכאית עכשיו למנוחת
עולמים.
בתך האוהבת
לי
ברכה שלי אהובה,
הכרנו כשהיינו בנות 10 ומאז הייתה בינינו חברות נדירה
שהלכה והתעצמה עם השנים. היינו מבינות אחת את
השנייה במבט קטן, הרמת גבות או חצי חיוך בזוית הפה.
ידענו מה אנחנו חושבות על כל דבר ועניין, ההבנה הזאת
דבקה בנו גם בזמנים קשים.
כל פעם שהייתי באה אלייך, היתי רואה אותך, את ברכה
שלי, חברת הילדות והבגרות המשותפות לנו, המשכתי
לראות אותך, את הילדה שהבריזה מהלימודים ונסעה
לים, את הנערה הגבוהה והמיוחדת, את החיילת
שהייתה לידי באוהל במחנה 80 , את ההמשך שלנו בחדר
עם אסתי הקטנה בהיאחזות “קטורה” ואת ההמשך
באפיקים, במחלקת משק, גם כאן באותו החדר, כמו
תמיד,
הייתי באה אלייך והיה לנו תמיד זמן איכות מקסים שבו
דיברנו על הכל. בשבילי היית תמיד ברכה שאני מכירה
ואוהבת, שתינו לא נתנו למצב הבריאותי לקחת את זה
מאיתנו. בשבילי נשארת אותה בחורה פקחית וחדה
כבעבר וגם אם שכחת משהו, פשוט סיפרתי לך מחדש.
השמחה הגלויה שבה היית מקבלת את פני כשבאתי
אלייך, תמיד חיממה לי את הלב והמשיכה ללבות את
הקשר האוהב שלנו,
איתי יכולת לדבר על התחושות הפנימיות שלך, על
הרגשות שלך, על הילדים ועל אורי, היינו מדברות הכי
אמיתי בינינו והמשכנו להתעניין האחת בשנייה לאורך
כל שנותינו המשותפות. נפשי נקשרה לעולמים בנפש
ילדייך האהובים, אורנן שבנה יחד עם אבישג חיים
חדשים, ליקוש ואור שלי, אהוביי המיוחדים, מחבקת
אתכם בחיבוקים חמים ועוטפים, תמיד אהיה בשבילכם
ולמענכם. ולאורי – האיש שנתן את כל הנשמה, כל הזמן,
ברכה שלי, אהובה, כמה טוב שבאתי לפני יומיים ויכולתי
להיפרד ממך עם כל האהבה, עבורי – פתחת את
העיניים וזלגה דמעה, אני יודעת ששמעת אותי ונפרדת
ממני בתוך ליבך.
ברכה שלי, תמיד תהיי אהובה.
מחברתך תמי
ברכה יקרה
ההיכרות בינינו התחילה לפני הרבה שנים, עת ישבנו
שתינו במשרד המירפאה המקומית. כבר אז התגלית
לי במסירותך ובקפדנותך. טרם עידן המחשבים, היית
רושמת ידנית את תוצאות הבדיקות בדף מיוחד בתיקים
האישיים, הירוקים, שמילאו את מדפי המשרד. גילית גם
בקיאות והבנה בתפקיד הזה.
במהלך השנים נשמר הקשר בינינו, נוכחתי במסירותך
לילדייך, לאורי ולביתך. למרות המחלה שרדפה אותך
שנים רבות, לא ויתרת והתגברת על כל כאב ומכשול.
עקשנותך להמשיך ולתפקד שלטה ונתמכה על ידי
הסובבים אותך, אורי וילדייך שבגרו עם השנים.
זיכית אותם באהבה ללא תנאי והם גמלו לך וליוו אותך
בכל השנים ובמיוחד בתקופה האחרונה עת החמיר
מצבך, עד שלא יכולת עוד…
לאחרונה היה גם בובי שטיפל בך במסירות רבה. הסבל
היה חלק בלתי נפרד ממך שנים רבות, אך בתוכן היו גם
שעות של חסד, אושר ונחת.
מקווה שאלו הימים שייזכרו על ידי בני משפחתך
המסורים שאין כמותם, זכית!
עכשיו תנוחי, נגמרו הייסורים, שלווה ושקט לך. חברה
יקרה וגיבורה!
תמר אמיר
משפחת מטיאס היקרה, אורי,אורנן, ליקוש ואור.
שנים של סבל וייסורים שעברו על אמא ברכה הסתיימו
בפתחה של השנה החדשה.
ואין זה מקרי כלל.
השנה החדשה צריכה להביא לכם מעכשיו התחדשויות
וחיים צעירים, כפי שאתם ראויים להם,
ברכה ידעה זאת, היא נלחמה בגבורה ולא ויתרה כדי
לשרוד וללכד אתכם כמשפחה,
אתם, ליקוש, אור ואורנן ואתה אורי ראויים להערצה
ולהערכה על כל הנאמנות, המסירות והנתינה האין
סופית 24/7 במשך שנים שהייתה במקום ראשון בסולם
הערכים המשפחתיים שלכם.
ראיתי איך מניתוח לניתוח המצב הולך ומתדרדר, וברכה
כברכה גם כשהיה קשה, גם כשידעה שהכרטיס הוא
לכוון אחד, חייכה עם זיק של תקווה ואמרה: “יהיה
בסדר״, למרות שנמאס לה. לאחרונה, הלכו הימים ונהיו קשים יותר ויותר וסוף הדרך
קרב ובא.
אילו ננה היתה בחיים, היא לא היתה מפסיקה לנבוח,
כפי שעשתה בימים שבהם נעדרת מהבית בגלל
אינספור הניתוחים שעברת והכל באופן מרגיז ביותר
בגלל טיפולים שהוכחו כמזיקים שעברה בילדותה,
ברכה, זכית בסוף חייך למטפל שהפך לבן משפחה,
פשוט מתנה.
נוחי על משכבך בשלום אנחנו פה בשבילם.
מרגלית בן צבי
ועכשיו את שקטה… רגועה… ועכשיו את לא סובלת.
ברכה אהובה, אישה לביאה.
כמה כוחות, תעצומות נפש נדרשו ממך לאורך עשרות
שנים של המחלה הארורה, אשר לאט לאט הלכה
והתפשטה, כרסמה בך, עד שלא יכולת יותר, עד שלא
ניתן להכיל.
גידלנו יחד שני ילדים אך הקשר העמוק והמשמעותי
נוצר לפני כעשור עם כניסתי לתפקיד. החיבור בינינו היה
חיבור של אהבה, הבנה,חברות אמיתית. ראיתי אותך
נלחמת, לא מרפה, מנסה כל ניתוח וכל טיפול שהוצע
לך, העיקר לא לוותר.
היו לנו המון שיחות נפש. על עצמינו, על בני המשפחה,
על הקיבוץ – תמיד שאלת, מה חדש? מה קורה? כל כך
חשוב היה לך להישאר בעניינים. הייתה לך דעה על כל
דבר ולא הססת לומר אותה גם אם זו היתה ביקורת.
והמשפחה שעטפה אותך בכל כך הרבה אהבה, בכל
כך הרבה דאגה. אורי שהיה שותף אמיתי לדרך הקשה
שעברת, אורנן, אור ולי הגדולה מכולם שעשתה למענך,
ניהלה את המחלה והטיפול בך בכל כך הרבה מסירות
ואהבה אין קץ.
אני מנסה למחוק מזכרוני את הימים האחרונים שלך,
כמה סבל, כמה כאב, למה זה היה מגיע לך ולכל מי
שמסביבך?
ועכשיו את שקטה, רגועה, כבר לא סובלת.
מבטיחה לשמור על אורי.
נוחי בשלום אישה יקרה.
טלי מרום חברתך
ברכה יקרה ואהובה,
מקווה שאת עכשיו במקום שכולו טוב, ללא סבל ויסורים.
הכרנו לפני עשרות שנים כשעבדנו יחד – אבל לא ממש
הכרתי אותך.
היינו שכנות עשרות שנים – אבל לא ממש הכרתי אותך.
לפני כחמש שנים התחברנו. ביקרתי אותך מידי שבוע,
ישבנו, דיברנו, נגלתה בפני אישה מדהימה – אמיצה
חכמה, אינטיליגנטית, יודעת את עצמה, חזקה ופשוט
נחמדה.
ניהלת את הבית כשאת יושבת בכסא הנוח שלך ויודעת
לרכז את כל המשפחה )אורי סיפר לי שהיית שואלת
“אורי מה אוכלים היום?״. אורי היה מביא לך את ספרי
הבישול, ואומר – תבחרי. את בחרת והוא בישל(.
וכל זאת כשאת עוברת ייסורי גיהנום, ניתוחים חוזרים
ונישנים לאורך שנים רבות.
אורי סיפר לי היום שאורנן היה בן 13 כשנכנסת לניתוח
הראשון בראשך – כך גדלו שלושת ילדייך, לאמא
שעוברת בגבורה ניתוח אחר ניתוח ולאבא מסור כל
כך. אורי היה שם בשבילך במסירות אין קץ ללא כל
התחשבנות במה שהוא נותן לך.
וליקוש המדהימה שנצמדה אלייך ואל צרכייך הרבה יותר
מאשר לצרכייה שלה. וכמובן גם אורנן ואור – שני ילדים
שיש אור בשמם ואכן האירו לך את ימייך החשוכים ולא
נתנו לך לשקוע.
אורנן הביא לחייך את אבישג ובעוד ימים ספורים יילדו
את נכדתך שבודאי תביא אור לכל המשפחה.
ברכה, ידעת לראות את מה שיש לך ולקבל את המציאות
כמו שיש לברך על מה שיש.
צריך אומץ רב וגדלות נפש כדי להכיל את מה שעברת.
היית קרן אור למשפחתך וכך אזכור אותך תמיד.
נוחי על משכבך יקרה ואהובה וננוחם כולנו על כי סבלך
הגיע לסיומו.
שולחת חיבוק ענק לאורי, לי, אורנן ואור.
חברתך, ורד גנור
