בתיה נולדה בשנת 1950 להוריה יהודית ויעקב טוכמן,
ניצולי שואה. אחותה אסתי נולדה חמש שנים אחריה.
בתיה גדלה בקרית ביאליק והייתה חניכה בתנועת הנוער
"מחנות העולים", שהייתה משמעותית מאד עבורה. היא
התגייסה לנח"ל במסגרת גרעין עפיר, המיועד לקיבוץ
אייל. עשתה של"ת מוקדם בגבעת חיים עם הגרעין
שהייתה חברה בו.
היא הכירה את ראובן עוד כשהוא היה מדריך והיא חניכה
בתנועה. הם נישאו לפני השחרור שלה מצה"ל ואחרי
כשנה וחצי נולד עופר, אחריו נולדו רן, יעל ושי.
בקיבוץ בתיה עבדה בכותנה, בבתי ילדים ובענף הוורדים
עד שקרס בסופה. תוך כדי כך למדה חקלאות ברופין,
עבדה עשרים שנה כפקחית מזיקים בכותנה וגידלה דור
המשך של פקחיות.
הכניסה של בתיה לעולם החינוך החל משנסגר ענף
הכותנה. היא החלה ללוות ילדים בעבודות ביוטופ והייתה
לבורנטית במעבדה של בית הספר. בתיה לא שקטה על
השמרים, לא חדלה לשאוף קדימה ולהשתפר. כשהיא
כבר אם לארבעה ילדים, יצאה ללימודי הוראת מדעים
בבית ברל, עבדה בתחום זה בבית הספר במשך עשרים
ושתים שנים. היא הכשירה את עצמה לחינוך סביבתי
במסגרת התואר השני, הייתה מלאה רעיונות וזכתה
להערכה רבה.
לאורך כל השנים בתיה וראובן טיילו בארץ ובעולם. פסגת
הטיולים היה טרק עם עופר וכל משפחתו בטיול סובב
מון בלאן. עם צאתה של בתיה לגמלאות בשנת 2014
בתיה וראובן איפשרו לעצמם טיולים לתקופות ארוכות
בארצות רחוקות ואקזוטיות, כך הגשימו את מאווייהם
בדרך שאהבו.
בתיה וראובן לא הסתפקו רק בטיולים הזוגיים
והמשפחתיים, הם היו שותפים פעילים בארגון טיולי
משפחות בקיבוץ, הדרכת טיולים בבית הספר וטיולי
הפנאיונרים. שניהם היו פעילים גם בארגון החגים,
במיוחד בט"ו בשבט. הם התנדבו יחד בחוות הנוי ברופין
ובחבורת נאמני נחל אלכסנדר.
לבתיה היה חיבור נפלא עם הנכדים והשקיעה בהם
בתחומים הקרובים לליבה, נסעה כל שבוע לבית הספר
של אורי נכדה וקסמה לילדים בידע הרב שלה בתחומי
המדע והטבע. יחד עם ראובן היא הצליחה להנחיל את
אהבת הטבע והדאגה לסביבה לילדים ולנכדים. האבדה
גדולה מנשוא, אך בתיה תמשיך ללוות אותם בכל מסלולי
חייהם.
אמא,
בשבועיים האחרונים הענקת לנו את הזכות הגדולה
להיפרד ממך ולומר לך את אשר על ליבנו.
ביום האחרון ישבנו אני וענת ונפרדנו ממך… את מצאת
את הכוח להוציא את היד מהשמיכה ולנחם אותנו.
לחבק , ללטף… כך במשך כמה דקות החזקנו יחד ידיים.
תודה שתמיד היית שם בשבילי. הראשונה להרים אליה
טלפון , ואת בדרכך היפה ידעת להקשיב ולכוון.
כל מי שדיבר איתי לאחרונה סיפר שאת בדרכך
המופלאה נכנסת לו ללב ושנוצר איתך חיבור מדהים.
כל מקום שהגעת אליו הפשטות והנועם שלך כבשו את
כולם. זו כנראה הסיבה שדורי מיתקי תמיד כינה אותך
האמא של כולנו. תמיד זרמת איתנו ונתת לנו לנווט את
דרכנו בעולם כאשר את משגיחה מהצד, מכוונת ונותנת
טיפים בשקט ובצניעות.
התיצבת לעזרה גם ברעיונות ההזויים שלי, הצעת
נישואין לאור ירח בנחל חווארי מצדה )עם כל המשפחה
של ענת ודודה אסתי(
הצטרפת כנהגת ואחראית לוגיסטיקה למרוץ שליחים
״הר לעמק״ במשך 42 שעות רצוף.
תמיד ידעת להיות נוכחת, לתת את הנשמה לכל נכד,
כלה וחתן.
תודה לך על חיים נפלאים, מלאים בערכים, חוויות,
טיולים, שמחות והמון אהבה. אוהב ומתגעגע מלא.
שי
אמא,
כמה נסיעות, עם מחשבות ודמעות של הרגע הזה,
הטקסט הזה שנכתב לי בראש בניסוחים שונים. והנה
עכשיו כנראה שהגיעה השעה לכתוב…
הימים האחרונים היו ימים של פרידה והרבה הוקרה
על הזכות להגיד לך הכל כשאת צלולה, שומעת. כמות
האהבה והמילים הטובות שנאמרו מכל כיוון גרמו לך אי
נחת ואמרת שדי עם פולחן האישיות. כזאת את, צנועה,
טובה, ערכית. לא היה לי הרבה מה לומר, כי תמיד
אמרתי בזמן אמת, אמרתי תודה על החינוך שנתתם לנו,
על הדוגמה שנתתם לנו, על זוגיות, כבוד, נתינה, הכל
נכתב בתמונה ובברכה שהכנו לכם כשחגגתם 40 שנות
נישואין.
אמא, אני מה שיצרת, דומה לך אבל בדרכי שלי. תמיד
אומרים: התפוח לא נופל רחוק מהעץ ואני אמרתי
שבמקרה שלי התפוח נפל מתחת העץ ונהיה קומפוסט.
והעץ נטע שורשים, פיתח ענפים ופירות.
כל כך הרבה זכרונות, כל כך הרבה רגעים משמעותיים
קטנים וגדולים. הטיול שעשינו רק שתינו במדבר, הטיול
עם עינב ואיתי לטוסקנה, ההחלטה שלנו לגור בגונן ואת
אמרת חכי שיהיו לך ילדים, לא אוכל לעזור לך ואז נסענו
לקצה השני של העולם ואת כמובן באת לעזור לי יחד עם
אבא ועל הדרך גם טיילתם בגואטמלה. עסקנו בתחומים
דומים וכל הזמן דיברנו, למדנו זו מזו והיינו יחד בכנסים
של חינוך סביבתי. אני הייתי גאה שזו אמא שלי ואת
בודאי היית גאה שזאת הבת שלך. כמה שיחות טלפון על
מה עובר עלי ומה עם הילדים ואיזה טיול עומר מארגן
עכשיו. כמה התלבטויות ועצות.
תודה אמא שלימדת אותי )אותנו( לאהוב אדם ואדמה,
ללכת בשבילי הארץ ולהתבונן בטבע מסביבנו. הפרחים
שלמדנו להגדיל ולזהות, כל פלאי הטבע הפשוטים
שהתפעמנו מהם.
כל כך הרבה זכרונות טובים, כל כך הרבה יחד משפחתי
נעים, כל כך הרבה אהבה. אז זהו, אין יותר סבל, רק
הרבה שלווה ומנוחה באומץ ואצילות. אנחנו נמשיך
להיות יחד, לדאוג לאבא וכמובן לטייל.
אוהבת. נשיקות.
יעל
אמא,
אמא שלי עומדת למות
בלי חשש המילים יוצאות מפי.
פרידה שהחלה לפני חצי שנה
בשיחה על טיפול, חולי, תקווה.
ניצוץ של הכרה שאולי זה הנתיב לסוף
הבנה שצריך לעשות פרידה, להגיד, להקשיב.
מי היא היתה, מה היא עשתה, מה נשאר ומה עבר.
אמא שלי עומדת למות.
המילים יוצאות מהפה, פשוטות, נכונות, עצובות,
כואבות.
אמא שלי מתה.
אמא שלי עברה בעולם כמו פיה, המפזרת פירורים של
טוב לב, סקרנות וחיבה.
היא עפה מאדם לאדם כמו פרפר, נותנת מאבקת
הפלאים,
משאירה בליבם עוברי סקרנות וידע.
פליאה לעולם.
תמימות אינסופית שכך היה תמיד, וכך ישאר עד עולם.
אמא
אני חלק ממך ואת חלק ממני,
אני זו את, ובכל איבר של גופי את נמצאת
צעדייך חקוקים בכפות רגלי
חוכמתך קושרת קשרי חוכמה בתוך ראשי
אהבתך מקננת בליבי.
מאמין שעוד ניפגש מהעבר השני.
באהבה
עפר
שלום אני ניצן הנכד של סבתא בתיה זכרונה לברכה.
בתיה היתה סבתא מופלאה מזל שזכיתי לסבתא כזאת,
לא הרבה אנשים זוכים. בתיה היתה צריכה להתמודד
עם מאבק קשה ונוראי במחלת הסרטן. אני זוכר איך אני
ואורי בן הדוד שלי היינו באים אליהם להתארח בחופשים
ומשחקים קטן בצהריים ובערב רמיקוב. אני זוכר אותנו
יוצאים להרפתקאות, לטיולים מגניבים. חוויתי סבתא
בתיה 13 שנים הראשונות של חיי. מרק עוף ביום שישי,
משחקים סביב השולחן וטיולים מיוחדים ישארו אצלי
בזיכרון.
קשה לי לדמיין את החיים שלי בלי סבתא בתיה ויהיה לי
קשה להתרגל למציאות החדשה. ממש שמחתי שהיא
הצליחה להגיע לבר מצוה שלי. זאת היה כנראה הפעם
האחרונה שהיא יצאה מהבית. סבא, אם אתה רוצה
שנבוא בחופשים אז נשמח לבוא, כי אני ואורי נשמח
תמיד. איך שהולך המשפט מ״מבצע סבתא", ״נוחי על
משכבך בשלום סבתא״.
אוהב מאוד
ניצן (בנם של יעל ועמר)
בתיה יקרה ואהובה,
בתינקה כמו שאהבתי לקרוא לך, ממה להתחיל?
מהכאב שאופף אותי, את בני משפחתך, את כולנו על
לכתך?
אני בוחרת להתחיל מבראשית מהיכרותנו הממשית.
זכיתי לבנות יחד איתך ועם צוות גדול את בית ספר
יובלים. את היית העוגן שהיה אמון על כל תכנית
המדעים בבית הספר. יצרת המשך למורשת של בית
הספר הקיבוצי כשאת מצליחה לגרות את כל התלמידים
לאהוב את הטבע וכל החבוי בו, הנהגת טיולים שבועיים
בכל הכיתות.
לימדת את המורות איך להתבונן על פרח, על נמלה ועל
כל הטבע הסובב אותנו.
בראש ובראשונה היית אשת חינוך ולמדת לראות כל ילד
וצרכיו. לחוג שעשועי מדע שפיתחת במסגרת שיעורי
הבחירה היו תמיד תורים ארוכים של תלמידים שרצו
בחוג זה.
פיתחת את כל תכניות הלימודים במדעים כשאת אינך
מפסיקה ללמוד ולהתחדש. יצרת בבית הספר את שביל
הפרפרים ועוד ועוד.
בד בבד יצרת יחד עם ראובן את השלולית הגדולה
שאפשרה ללמוד על בעלי חיים בסביבת מים ואליה
הגענו בהובלתך מידי שנה לחג ט"ו בשבט.
עם יציאתך לפנסיה המשכת בפיתוח התחום. כתבת עם
שותפה ספר מדעים שנלמד כבר בבתי ספר רבים. את
הספר השני קטעה המחלה. המשכת להתנדב ב"נאמני
נחל אלכסנדר" וב"חוות הנוי", פיתחת עם הצוות שם
תכנית לימודים מיוחדת לכתות הרבות שהגיעו מרחבי
עמק חפר ואף מחוצה לו.
בפברואר 22 הגעת אלי עם הבשורה הקשה שמחלת
הסרטן חזרה. רצית לקבל ממני "טיפים" להתמודדות.
מאז אותו יום קיימנו קשר יומיומי, אם בשיחות טלפון,
אם במסרים בווטצסאפ ואם במפגשים. לחמת בגבורה
ובאומץ במחלה וחיפשת עוד ועוד דרכים להתחזק.
לאורך כל הדרך לא הפסקת להודות לי ולומר שוב ושוב
תודה רבה. "ורד זה לא מובן מאליו" היית אומרת "אני
מקבלת כל כך הרבה אהבה מאנשים שונים – אני כל כך
מודה!"
גאווה גדולה היתה לך על ילדייך, בני אדם ערכיים אותם
גידלת יחד עם ראובן שלך שלא מש ממיטתך בכל תקופת
מחלתך. בשיחותינו הארוכות דיברת על כל העשיה שלך
וראית כמה תרמת לאורך כל השנים. איזו מורשת נפלאה
שהארת וכל זאת ללא משוא פנים ועם ערכים הומניים
ודאגה לכדור הארץ שלנו. ואכן בימים בהם היית זקוקה
כל כך לתמיכה, באה האהבה שהרעפת כל השנים על
כולם וחזרה אלייך.
בתינקה, כל כך קשה להפרד. אוהבת אותך ואמשיך
לאהוב ולדבר איתך גם הלאה. כך הבטחתי לך כשאני
מלטפת את גופך שהלך וקמל. אמרתי אמנם לא אוכל
לגעת בך, אך תמשיכי לחיות בליבי תמיד.
אוהבת אותך בתינקה יקרה ותודה שנתת לי להיות שם
בשבילך, עופי לך למחוזות אחרים.
ואתם, בני משפחתה הנפלאים – ראובן, עופר, רן יעל
ושי – היו גאים באמכם הגדולה. בטוחה שתדעו לתמוך
ולחזק האחד את השני.
ורד גנור
בתיה יקרה מאד
עשרות שנים את חורשת ברגלייך את שבילי הארץ, וגם
כמה שבילים קשים במיוחד בקצווי תבל. כשתרמיל על
גבך, מקל נורדי בידך וראובן לצידך. את חיידק הטיולים
העברתם לילדיכם. באחד הימים ראיתי 4 אוהלים
מוצבים על הדשא בגינתכם. שאלתי אותך – מה אלו?
ענית, כי באותו שבוע יצאתם אתם לחוד, וכל אחד
מילדיכם לטיול אחר. ירד גשם, כולם חזרו עם אוהלים
רטובים, ועתה מייבשים אותם.
רבות הן מעלותייך. אציין כאן רק שתיים שהתעצמו בך
בשבועות האחרונים.
ראשית, חוכמתך. ידעת להבין מהי המחלה ומהו מצבך.
ושנית , אומץ ליבך. קיבלת החלטה אמיצה. מעטים הם
האנשים המסוגלים לקבל החלטה כזאת בזמן כה קצר.
את דוגמה והשראה לכולנו.
נילי קפלן
בתיה וראובן, כך הם נקראים אצלנו בצוות, שם אחד
ממש ברצף… הגיעו אלינו לפני מספר שנים ברצון לעזור
ולתרום לפעילות החינוכית והקהילתית בגן הבוטני חוות
הנוי.
שניהם היו כבר פנסיונרים פעילים ובשיחת ההיכרות
אמרו שהם מאוד עסוקים ויחד עם זאת ישמחו לתרום
יום אחד בשבוע ולהגיע לחווה. כך כל יום ראשון הם הגיעו
ביחד לחווה. מהר מאוד למדנו שהם באמת עסוקים
ושחוץ ממשפחה, הילדים והנכדים הם מתנדבים בעוד
כמה אירגונים ירוקים בעמק וממשיכים להיות מעורבים
בחיי הקהילה בקיבוץ.
זכור לנו שבשיחת ההיכרות היצגנו בפניהם את
האפשרויות להתנדבות, במה אנחנו צריכים עזרה.
האפשרות הראשונה: לעבוד עם הקהל המגיע אלינו,
תלמידים וצוותי חינוך. האפשרות השניה: עיסוק בעבודות
שונות שיתרמו לצומח ולתשתיות השונות בגן.
ראובן, הזכיר לנו שהוא כבר בפנסיה ושהנכדים מספיקים
לו, הוא מצא מיידית קשר טוב עם צוות הגינון והתחזוקה
בגן, ובכישרונו הרב דואג במהלך השנים לפינות השונות
שיהיו ירוקות ופורחות. בין השאר ראובן יזם והקים
תערוכת כלי גינון שהילדים המבקרים בה מאוד אוהבים.
בתיה, בצניעות וברגישות השתלבה מהר מאוד בצוות
המוביל את התכניות הלימודיות והחינוכיות בחווה.
בתיה, אוהבת טבע בנשמתה, ידענית גדולה ומתרגשת
מכל נבט, פרח וציפור, צמחה מהשדה כפקחית מזיקים
והמשיכה להוראה בבית ספר "יובלים", הביאה אלינו
לצוות את הניסיון הרב משני התחומים, ובעיקר את הלב
הגדול, האיכפתיות והדאגה.
בתיה היתה שותפה מלאה בפיתוח תכניות שונות,
יצרה קשרים וחיברה בינינו לבין בעלי תפקידים מובילים
בתחום, פיתחה מערכי הדרכה וליוותה מורים בשיעורים
ולאחריהם ואף הובילה פעיליות בעצמה.
גולת הכותרת הייתה אהבתה לפרפרים, לשמחתינו
בתיה השאירה חותם בצורות שונות בחווה כגון הקמת
גינת הפרפרים שהפכה למוקד משיכה ועניין לפרפרים
וילדים כאחד.
בתיה, שחקרה באופן עצמאי את התחום, המשיכה
ללמוד יחד איתנו וכל פרפר ששוחרר מבית הרשת יחד
עם התלמידים היה מקור להתרגשות ופליאה.
כך נזכור אותך בתיה, שמחה מחייכת, סקרנית
ואיכפתית.
נזכור אותך בתיה כאדם, אדם טוב ואוהב, שלפני הכל
דאגת תמיד לשאול בשלום כל חברי הצוות, להתייחס
באופן אישי, לספר מעט על החוויות שלך עם ראובן,
הילדים והנכדים ובעיקר להקשיב ולייעץ כשצריך.
עצב גדול אחז בכל חברי הצוות ביום שישי.
אנו כואבים מאוד את לכתה של בתיה ומבטיחים לך
ראובן להמשיך להיות כאן לצידך בהמשך.
צוות חוות הנוי
