ציפורה עלתה ארצה מפולין בשנת 1938 .היתה חברת קיבוץ עין הים, וב – 1946 המשפחה עברה לגבעת חיים. בעלה צבי אטלס נפטר בגיל צעיר והיא גידלה לבד את הבנים. נאלצה להתמודד עם עזיבתו של דני וראשית מחלתו של אשר. ציפורה עבדה כמטפלת וכמחסנאית בגדים, ומצאה את ייעודה כספרנית בחדר העיון של בית הספר. לא היתה לה משפחה בארץ. חייה השתנו כשהקימה משפחה עם סשה, אף הוא אלמן, ונוצרה שותפות מופלאה של תמיכה והעשרה הדדית – שהזכירה לא פעם את נוסח הנישואים האנגלי: "בבריאות ובחולי, בצער ובשמחה…". סשה אמר כי רק מאז שהכיר את ציפורה התחיל לקרוא ספרות עברית. ילדיו של סשה ראו בה ידידה ושותפה, אשר מצאה בו תומך נאמן. יחד הם כאבו את מותה של בתו של סשא, ולנכדיו היתה ציפורה סבתא לכל דבר. אחרי מותו של סשא היא כאילו נסגרה מול הסובב אותה, כמעט לא דיברה, אבל היתה אסירת תודה על כל תשומת לב קטנה – זר סיגליות קטן, לטיפה, מילה טובה. בבית הקברות היפה של קיבוץ הזורע, ליד סשה, נפרדו ממנה שני בניה וליוו אותה יחדיו בדרכה האחרונה. יהי זכרה ברוך.