הרברט מספר:  "כשעמדתי בחלון דירתנו בברלין וראיתי את בנין הרייכסטאג עולה בלהבות ידעתי שעולמי נחרב. המסקנה היתה מהירה ונחרצת: עזיבת ביה״ס והצטרפות לתנועה חלוצית". כעבור שנה הגיע הרברט למקווה ישראל בקבוצה של צעירים, מחפש אידיאלים, דרך לחיים ודרך להגשמה. הוא ניסה דרכו כפועל בניין, נוטר במשמר הרכבת ואף רצה, יחד עם פדות, איתה בנה בראשונה את משפחתו, להיקלט בקיבוץ גינוסר. במצב בריאות קשה חזרו לתל־ אביב והרברט עבד לאחר מכן במלטשות יהלומים והיה פעיל באיגוד המקצועי. הרברט ידע ליצור קשר עם הבריות הודות לאישיותו. כבר בפגישה הקצרה ביותר הבינו, שממול עומד אדם בעל אינטלקט בלתי רגיל, שמתייחס לכל השאלות שעומדות לפניו, עניינית, מעניינת ומקורית. חברים שזכו לצאת בחברתו, אם לטיול, אם לנופש, יזכרו את המאורע לתמיד. פשוט חברות טובה, נאמנה במלוא מובן המילה. מי שראה את הרברט עם נוער, בשעורים, באספות, זוכר אותו כמסביר, מסביר בלי הרף, אך העיקר היה התקשרותו האישית. הנערים אמרו: "את הרברט חייבים לאהוב", ונער אמר: "אינני יודע אם אהיה פעם טוב, אך קשה לי לאכזב את הרברט"… הרברט מילא בקיבוץ תפקידים ציבוריים רבים ובכולם הטביע את חותמת אישיותו. היה רכז תרבות, רכז עבודה ומזכיר. בלט בקליטת עולים, בהבנת קשיהם וחולשותיהם. שדה פעולה מיוחד נפתח לו עם בוא המשתלמים מאפריקה ומאסיה ובאחרונה בקבלת מתנדבים שהפך בידי הרברט לשם דבר. הרברט פעל בשליחות הקיבוץ במפלגה ובוועדת הנוער של הקיבוץ המאוחד. שאלות רבות של התנועה הטרידו אותו. פעם בעיות חינוך ומגמותיו, פעם מעמד של החברה, שאלות העבודה השכירה והעיקר בעיית גידול הקיבוץ שלדעתו נעצר לא מתוך הסגר מן החוץ אלא בגלל הסתגרותו בתוך עצמו. כמרכז הבעיות ראה את עלית הרמה הטכנית של החקלאות והמעבר לתעשייה, ואת ההסתגלות לדרישות ההשכלה הכרוכות בזה. בטוחני, אמר הרברט, שנוכל לעמוד בכל המשברים, אם רק נדע לשמור על ה״יחד". רצה הגורל האכזרי והביא עליו מוות פתאומי. אוטובוס פגע בעמוד בטון והרברט קיבל מכה ישירה… עשרות ומאות נפגעים ונהרגים בכבישים, אך הפעם האסון היה לנו מוחשי, כאשר הרברט ביניהם.