סיפורה של לורה כפי שסיפרה לאלי בתה אמא נולדה בכפר קטן בדרום מזרח גרמניה – מויזלוין, ב- 1914 .הוריה אלוין פויציק ואמה קלרה לבית קאהן. אלוין נולד לאב קתולי ואם פרוטסטנטית )סבו נולד בפולין( לכן הוטבל כפרוטסטנט, אך היה אתאיסט בהשקפתו. קלרה השתייכה לכנסיה ונשארה תמיד מאמינה אך בהחלט לא מקפידה. בהיותה בת שש, עברו לגור בכפר השכן – וינטרסדורף. עיקר פרנסת אנשי הכפר היתה מעבודה במכרות הפחם. אלוין היה מומחה להקמת תמיכות עץ במעברים שבתוך מכרות הפחם. בעיתות הפנאי עסק בעבודות באזור טירינגן. קלרה עסקה בעבודות הבית אך גם היתה כובסת עבור העשירים. להשלמת הפרנסה החזיקו מעט חיות בית וגידלו ירקות. אלוין היטיב להכיר את היער, עסק בצייד ואיסוף פטריות או גרגרים ביערות הסביבה. אביו נהרג באסון במכרה כשהיה ילד בן 8 ולכן התחיל אף הוא לעבוד, בגיל כה צעיר, במכרה. על אף שכלל לא למד בבית ספר הוא היה אוטודידקט והפך לאיש ספר ואיש טבע ונחשב בכפר לידען אמיתי בשטח האסטרונומיה , הבוטניקה והזאולוגיה וכן חובב ספרות יפה והיסטוריה. קו עיקרי בחינוך חמשת ילדי פויציק היה סוציאליסטי. למרות העוני יחסו חשיבות מרובה ללימוד ולספר. אלוין היגדיר עצמו כסוציאליסט אך אף פעם לא היה חבר מפלגה. גם לכנסיה לא נטה חסד רב, וזאת כי לא יכול היה להתפשר עם חוסר הגינות אישית אותה מצא בכנסיה. יחד עם פועלי המכרות עסק הרבה באירגונים למען הטבת תנאיהם. בשנת 1931 בגיל 16 עזבה לורה את הבית ועברה לעבוד בחנות קונדיטוריה בברלין. שם גם הכירה את אבי בתה הבכורה, באתה, שנולדה ב 1940 .איתו חיה כמה שנים אך כבר בעת שבאתה נולדה לא חיו ביחד ובאתה גדלה כל שנות ילדותה אצל הסבתא והסבא בכפר בויטרסדורף. לורה – כבר כנערה צעירה היתה ערה לנושא ערך האדם כאדם ללא הבדלי דת וצבע. ולכן עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, די טבעי היה בעיניה לעסוק בפעילות קומוניסטית מחתרתית. היא הירבתה לעזור למשפחות של שבויים פולנים אשר הוחזקו באזור כפר מגורי הוריה ועבדו במכרה עם אביה. היא אף נתפסה בעת משלוח תלושי מזון אליהם ונכלאה בכלא "מואביד" בברלין. היא נידונה לחצי שנת מאסר עם עבודת פרך. התנאים בכלא והיחס הקשה לאסירים הפוליטיים רק שיכנעו אותה יותר כי עליהם לעשות את כל האפשר כנגד המשטר. בברלין גם הכירה את ארנסט קרו אשר הסתובב בברלין בשם ארנסט מכר פועל צ'כי במפעל לייצור מכונות. על יהדותו למדה מאוחר יותר. המכנה המשותף שלהם היתה האידאולוגיה הקומוניסטית. לקראת סוף המלחמה, כאשר המצב בברלין היה קשה והפגזות בנות הברית על העיר הכבידו מאד על התושבים, פונו כל הנשים והילדים. לורה עזבה את ברלין וחזרה לבית הוריה. לכאן גם בא אבי ארנסט. היה לו חשוב לחזור בהקדם לצ'כיה ולחפש את שרידי משפחתו, אמו, סבו וסבתו. היות ויצאו מגרמניה ללא כלום, הציעו הוריה של לורה להשאיר בינתיים את ילדתה הקטנה אצלם, עד אשר ידעו היכן יגורו. בצ'כיה לא נשאר ממשפחתו של ארנסט אבי אף אחד. אך בבית ידידים שלו נולדה בשנת 1945 אחותי דינה. לאמא, כגרמניה שאינה דוברת צ'כית הפכה פרג לגיהנום לחיות בו. והזוג הצעיר ארז את מיטלטליו הדלים עם התינוקת במטרה לעלות לישראל, וכך הגיעו לבלגיה. באפריל 1947 ,בבריסל, נולדתי אני. עכשיו, כשהם מטופלים בשתי תינוקות לא ניתן היה לעלות לאוניית מעפילים. הם ניצלו את קישרי המשפחה באקוודור ונדדו לשם. שם חיו ארבע שנים. אבא עבד כמהנדס בבית חרושת לקרח, ואמא עסקה בלילות באפיית עוגות ורקיחת מרקחות ריבה, אותם מכרה בבוקר בבתים שבסביבה. בינואר 1951 עלו ארצה והגיעו לגבעת חיים. מיד עם הגיעם ניסתה אמא להביא את בתה הבכורה, באתה, לארץ. אך הדבר לא התאפשר ובמשך 16 שנים התגעגעה לבתה הבכורה אותה השאירה בגיל 5 בבית הוריה. הקליטה בארץ בשנים אלו , עבורה, כגרמניה, היתה קשה. לכך התווסף הפרוד מאבא והיציאה מהקיבוץ לאחר שלוש שנים שבהן חיה כאן. עוד שבע שנים נשארה בארץ ועבדה במקומות שונים כמבשלת בבתי  עשירים – כמו תבורי בפרדס חנה או אצל עורך דין סלומון בחיפה. ואז, כאשר אנו בנות שלוש עשרה וחצי וחמש עשרה, חזרה אמא לגרמניה בשנת 1961 .זמן קצר לאחר שובה לגרמניה המזרחית, נסגרו חומות המשטר הקומוניסטי. בגרמניה נפגשה מחדש עם בתה הבכורה, כשזו כבר בת 21 ושני הוריה כבר נפטרו. כאן התקבלה בחום רב על ידי אחיה ואחותה )האחות השניה נשארה במערב גרמניה( . את רוב שנותיה לאחר שובה לגרמניה חיה בעיר אלטנבורג. עבדה קשה מאד, בתחילה במפעל לגומי ולאחר מכן בחברת רכבות. הירבתה להיפגש עם בתה ושני נכדיה שנולדו שם. וכן עם כל משפחתה הענפה. בעיקר דאגה לאחיה הצעיר, עליו פרסה חסותה כיוון שהיה ערירי ועיוור. עד יום מותו דאגה לכבס עבורו ולטפל בו. תנאי החיים בגרמניה היו מאד עלובים, הניתוק מאיתנו היה כמעט מוחלט, ביקורים בכלל לא נתאפשרו הרבה מאד שנים. מעט מכתבים נשלחו ממנה וחבילות בכלל לא. תחושת הניכור שלי אליה כגרמניה וכלא שייכת היתה רבה. די בקלות ויתרתי על הקשר עם הדבר שחיבר אותי כילדה אל העם הגרמני עם כל המשמעויות הנוראות שהיו לכך. רק כעבור 7 שנים, כאשר אני כבר בעלת משפחה משלי, ולאחר הולדת בני הבכור, הרגשתי צורך להכיר מחדש את אמא, לראות אותה ולהיפגש איתה. כמובן שעל יציאה שלה אל מחוץ לגבולות גרמניה הקומוניסטית, לא היה בכלל על מה לדבר- כל עוד לא הגיעה לגיל הפנסיה. באמצעות מכתבים תאמנו פגישה בפראג. איציק בני הבכור, נשאר בבית )תינוק בן חצי שנה( ושאול ואני, עם זוג נוסף מהקיבוץ, נסענו לטיול באירופה כאשר היעד החשוב הוא פראג. וזאת כי אנו חששנו מאד להיכנס לגרמניה. עקב פלישת הרוסים לפראג )1968 )שונתה התכנית ואנו קבענו להיפגש בתחנת הרכבת הראשית בברלין. פגישה זאת נעשתה בצל המשטר הקומוניסטי המאד מכביד ומאיים עבור כל זר. זו היתה פגישה של שעתיים בבית קפה. פגישה קצרה וכואבת לשני הצדדים. דברים לא יכלו להאמר בה לאחר ניתוק כל כך ממושך, ותחושת הזרות השתלטה עלינו. הפרידה במעבר הגבול השאירה את אמא בוכה וכואבת מהצד השני וכך חזרה לביתה. רק לאחר שבע שנים נוספות הגעתי שוב לגרמניה, והפעם לביתה של אמא בעיר אלטנבורג, לביקור של שלושה שבועות. הייתי לבדי, הפעם נשבר הקרח ופתאום נוצר הקשר מחדש. אמא דאגה להפגיש אותי עם כל אחד מבני המשפחה. אך המפגש עם אמא בביתה היה בהחלט מהמם. בבית דירות ישן מאד בו אין בכלל מים חמים ניגרים מברז. את המים מחממים על תנור הפחמים הגדול שבמטבח המשמש לחימום ולבישול. חדר אמבטיה אין בכלל בבית. מתרחצים בקערה קטנה בעזרת מטלית, ומי שמקפיד יותר ממלא לעצמו גיגית יותר גדולה ומתישב בה כבאמבטיה, במטבח. ניתן גם להתרחץ במקלחת ציבורית בתחנת הרכבת. שירותים נמצאו מחוץ לבית, בחצר. שירותים פרימיטיביים ללא מים כמו בית שימוש שדה. כל העיר נראתה שחורה ואפורה מהפחם הרב שנשרף בה כל ימות השנה. אך המיבנים עצמם הרשימו ביופיים. במרכז העיר עומד עדיין הארמון העתיק של ההרצוגים מלפני אלף שנים ובו מוזאון מעניין המראה את אורח החיים העתיק בבורג הישן. מאז, הביקורים שלי אצל אמא נערכו כל כמה שנים. הקשר עם המשפחה התהדק, בעיקר, דרך מכתבים. בשנת 1978 נסעתי עם זהר ואיציק לגרמניה ואז נפגשה לראשונה עם נכדיה אלו. במפגשים אלו הקשר שלי עם אחותי באתה, נשאר מסוייג מעט. הורגש ריחוק מה אולי בגלל השקפותיה המאד קומוניסטיות אשר לא איפשרו לה להיפתח אלי. לעומתה, אמא, שבשנות צעירותה, עת עלה המשטר הנאצי לשלטון, היתה קומוניסטית פעילה ולפעמים גם סיכנה את עצמה בגין זאת, אמא הכירה היטב אחר כך את אשר קורה בעולם הרחב שמחוץ למסך הברזל וטעמה את החוויה הארץ ישראלית. לאמא כבר לא היה אפשר להמשיך ולמכור את הרעיון הקומוניסטי כפי שבא לידי ביטוי בשנים אלו בגוש הקומוניסטי. ולכן, בעת ביקורי אצלה כאשר התקיים מפגן "האחד במאי וחבר לעבודה שאל אותה מדוע לא היינו בהפגנה, ענתה אמא בפשטות: "אני את הדגל האדום נשאתי ב- 1937 כאשר אתם לבשתם את המדים החומים. אני כבר לא צריכה את הדגל האדום". עם השנים אמא כבר הזדקנה ובינתיים אחותי שבגרמניה התאלמנה וכמה שנים לאחר מכן חלתה מאד והפכה לנכה. בשנים הללו אמא עזרה לה ולילדיה. אחותי אומנם היתה בביתה אך נזקקה להרבה עזרה וטיפול. אמא עשתה ככל יכולתה, אך גם היא כבר לא היתה בריאה. ובשנת 1994 היא שבה לישראל ובאה לחיות בגבעת חיים. הניתוק שוב מגרמניה היה קשה. אחותי הגדולה כבר היתה מאושפזת במצב קשה )נפטרה ב 1995 והיא בת 55 בלבד(. וגם הפרדה מהשכנות והחברים, ובעיקר מהמשפחה היה בהחלט לא קל. היא הרבתה לחזור בזכרונותיה לכפר הולדתה הקטן, עם ההווי הכפרי הפשוט של כורי הפחם וסביבה יפה של יערות וטבע אותם כל כך אהבה. אמא נפטרה ב- 22.12.2002 בגבעת חיים. עלי אתר.