משה מספר
"נולדתי בפריס. ממשפחתי רק מעט אני זוכר, את אבא לא הכרתי וגם כיום איני יודע דבר עליו. מפריס עברה
משפחתי להולנד, שם נולדה אחותי הראשונה. משם עברה משפחתי לבלגיה ושם נולדה אחותי השניה.
הייתי בגיל 8 כשאמרו לי שאמא מאד חולה ולקחו אותה לבית חולים, אותי לקחו ישר משם למוסד נוצרי יחד
עם שתי אחיותיי. לא ידעתי שאני יהודי ולא היתה בבית שום מסורת ושום אוירה יהודית.
כעבור זמן העבירה אותי העזרה הסוציאלית למנזר בו הייתי עד גיל 14 .במנזר עבדנו ולמדנו בעיקר חקלאות,
כמובן שלמדתי את כל התפילות ויחד עם כולם התפללתי ונהגתי כמוהם. התייחסו אלי יפה מאד. כאשר
הגרמנים נכנסו לבלגיה שמרו עלי מאד, ולכן אני חושב שהם ידעו שאני יהודי. מאחר שהמנזר אינו מחזיק
ילדים מעבר לגיל 14 העבירה אותי העזרה הסוציאלית למוסד נוצרי אחר בבריסל. שם הלכתי לבית הספר
ולכנסיה. משם העבירו אותי ואת אחיותיי לבית יתומים בהנהגה יהודית ורק אז נודע לי שאני יהודי. כעבור
מספר שנים עברתי לאנטוורפן. בשנת 1954 סידר לי מנהל בית היתומים עליה לארץ ישראל. אין אני יודע
מה עושות אחיותיי."
משה הגיע לקיבוץ מסילות, גליל ים ובסוף לקב׳ נען. משם התגייס לצבא. אחרי הצבא בא לגבעת חיים.
בגבעת חיים השתלב בחיי הקיבוץ, עבד במטבח, בפרדס ולבסוף במכבסה, בה עבד 15 שנים. במכבסה עבד
במסירות, תמיד מוכן לשעות נוספות לפעמים מעבר לכוחותיו.
ערה אלדר כותבת:
משה, אתה תחסר בנוף הקיבוצי שלנו כמי שהיו לו יחס מיוחד וחם לילדים הקטנים בחצרנו כאוהב חיות,
כחובב ספורט ועיקר כמלווה צמוד לקבוצת הבנות בליגה הלאומית לכדורסל, מצאת אצלנו שותפות עם
חברים רבים בכל קשת הגילים וחשוב היה לך מה קורה לכל אחד ואחד.
התמודדדת שנים רבות במחלה, אך הלב בגד.
יהיה זכרך ברוך!