יפה שלי, אהובה שלי, איזה מזל שהדברים שאומר עלייך ולך לא יזדקקו להיות הקלישאות הנבובות הרגילות,
כי באמת נשאת בתוכך את התכונות שהופכות אדם לכוכב מאיר ומנחם בחושך. כבר בנעורייך עזבת את
בית הורייך החם לטובת עצמאותך שהייתה כה חשובה לך, עובדת לפרנסתך, מקבלת אוטו מאבא ברוך ז״ל
ומגיעה עד לאילת. עוברת מקומות ודירות ומתנסה ונהנית מההרפתקאות. בגיל 15 נפגשנו פעם ראשונה
בקורם מד״צים, אין לי מושג איך דווקא אנחנו הגענו לשם אך כנראה שהיינו צריכים להיפגש איפושהוא.
כיוון שהיית היפהפייה של חיפה ההתאהבות הייתה מיידית ומסתבר שגם הדדית, אך דומני שהיינו ביישנים
מידי מכדי לממש אותה. אחר-כך לא התראינו איזה עשר שנים, וצחוק הגורל, הגיעה אלייך ידיעה שאני,
חייל בגלי צה״ל, נהרגתי בלבנון. זה היה כמובן בלבול בשמות. יום אחד התקשרת לחברך באותו הזמן,
אהובנו היקר ליאור אנקורי שגר בתל-אביב, והוא סיפר לך שנמצא אצלו בדירה בחור בשם לירן מגבעת חיים
מאוחד שמכיר אותך. אמרת שזה לא יכול להיות, הוא העביר לי את הטלפון ואז כבר קלטת שהיה בלבול.
כמו שרק את עושה, נמרה של ספונטניות ותשוקה, נכנסת ל׳פורד’ הצהובה שלך בשתיים לפנות בוקר
לנסיעת לילה של נהגת-שודים. נפגשנו בים והתחבקנו, אחרי-זה חזרנו לדירה והלכת לישון עם ליאור. אני
גם־כן הייתי בחדר ואת לא באמת ישנת, הסתכלתי על העיניים הגדולות והיפות שלך עד הבוקר ואת החזרת
לי מבט ממוקד. כמה ימים או שבועות אחרי-כן הגעתי אני לדירתך הקטנה בחיפה, באישון- לילה, כמובן
שעליתי לך על העצבים תוך שעה, וכמו נמרה ספונטנית דחסת אותי ב׳פורד’ הצהובה, ובנהיגה של נהגת-
שודים דהרת עד לקיבוץ שם זרקת אותי בפינה חשוכה על הכביש העוקף, רחוק מחדרי ונסעת. אחר-כך
דיברנו ימים ושעות בטלפון, ושאלת אותי בקול המאנפף והמצונן שלך אז אם אני אוהב אותך ולמה אני אוהב
אותך. היו לי מיליון הסברים, אבל איך שאמרתי כן והתחלתי לחפור זה הספיק לך והיית נרדמת.
אחר-כך כבר החלטת להיכנס לחיי בסערה ולא יכולתי להתנגד לישות חמה, חומלת וקשובה כל-כך. אחרי-
זה נולדו הילדים: עלמה, אדם וברי, שלהם נתת יותר ממה שניתן לדמיין, ובאותה נשימה לא שכחת לראות
את הייחוד של כל אחד מהם: עלמה החכמה, הרגישה, הטובה והיצירתית. אדם בעל הנשמה היתרה )כמו
אחיך דוד סדוק(, הקשוח אך גם העדין, היציב והמרוצה בחלקו. וברי, פרחח האש הקטן והפרוע, הארטיסט
שמשגע את הבית בעזרת עולמו הפנימי המופלא. יפה שלי, אנשים מקשקשים הרבה בימינו על נתינה
והתחברות לאהבה שבתוכך ועושים דאווינים כדי לראות ולהיראות והכל סובב סביב האני, מחאות מזויפות
והאדרת האגו, עולם קפיטליסטי, ניו-אייג׳י והדוניסטי. אבל את, באופן טבעי, שמת את צרכייך אחרונים
תמיד, פותחת את הלב לנוער במצוקה בנתניה (עמותת ׳עלם’), לפרוצות בתל-אביב, לילדים הסובלים
מהבתים המפורקים שנתת להם תקווה, וראית את נבטי היופי הפראי והטוב שבתוכם, תמיד מדברת איתם
בגובה העיניים.
תמיד קשובה לחברות הטובות ולחברים, מנסה למצוא שידוך, להוציא מדיכאון בעזרת עבודה או כל רעיון
יצירתי אחר, חושבת רק עליהם. והילדים בראשך כל הזמן, דואגת לכל הפרטים הקטנים ומוסיפה על כל זה
חום בכמויות שאין לתאר. ולא שכחת לדאוג לאחיך האהוב ליאור, לאימך, לאביך ז״ל, לסבתך ז״ל, ולאחותו
אורלי ולבנה אייל, אותו הבאת לתקופות ממושכות אלינו הביתה, עוטפת אותו בחומך המופלא. ותוך כדי
כל הנתינה האדירה הזאת לא הזנחת אותי לרגע, יפה שלי, על-אף שהרביתי להתלונן שכן. תמיד מקשיבה
לי בעצבות, מתרוצצת לאן שרק צריך ועושה כל מה שאפשר כדי לשפר את מצב-רוחי, מחבקת מנשקת
ותומכת, ונלחמת על הדברים החשובים לי כשחושבת שלא רואים אותי ואני יוצא פראייר.
היו לנו ריבים קשים אבל מותר ליחסים להיות סוערים, והיו גם חיבוקים ורגעי-נחת, סרטים ופופקורן בלילה
בסלון, ארוחות לילה, טיולים עם הילדים בנחלים ובים. אני מקווה ורוצה להאמין שידעת כמה אני מעריך
ואוהב אותך.
נוחי בשלווה יפה שלי כי באמת זכיתי וזכינו בפלא- טבע נדיר שנגדע באופן פתאומי ואכזרי. נזכור תמיד
את השכל החריף, החיוך הרחב, השמחה המתפרצת ואת הלב הגדול שלא היה ולא יהיה כמותו לעולם. את
האדם הטוב ביותר שהכרתי בימי חיי, אשמור על הילדים, להתראות יפה, אהובתי, אוהב תמיד.
לירן.