אימא נולדה באוקראינה, בעיירה זפרוז׳ה, לפני 65 שנים, כבתם הבכורה של הזוג הצעיר מאוד סוניה וזליג חויס. אימה הייתה כבת 16 בלדתה אותה. לפי דבריה של אימא: ״עד גיל שש וחצי גדלתי במשפחה רגילה – אבא, אימא, סבא סבתא ואח צעיר", אך בהיותה כבת שבע, הסתיימה באחת ילדותה, והחל מה שהיא כנתה – ״מסע הישרדות שנמשך כמעט 8 שנים" זה קרה עם פלישת הנאצים לאוקראינה. במהלך מסע זה נאלצו אימא ובני משפחתה לברוח מזרחה ודרומה לאוזבקיסטן. בזמן הזה נפטרו סבה וסבתה, אביה נעלם בקרבות)ועד היום נחשב לנעדר(, ואימה חלתה ואושפזה לתקופה ארוכה. וכך, כבר כילדה קטנה, נאלצה אימא לתפקד כבוגרת וכראש משפחה, )דבר שהמשיכה לעשות כל ימי חייה(, תוך התמודדות עם פחד, רעב, קור, בדידות ומחלות קשות. אימא שרדה את מוראות התקופה הזו, ועם עלייתה לארץ בגיל 15 ,ניסתה להשאיר את עברה מאחור יחד עם שמה המקורי. כך הפכה תוך זמן קצר תזה חויס, הילדה הפליטה ממזרח אירופה, לשוש גלר – ״נערה צעירה – אישה זקנה" כדבריה, נחלאית, קיבוצניקית, אישה נשואה ואם בת עשרים. אך עברה של אימא לא הניח לה, ומדי פעם הטיל את צלו על חייה החדשים, חיים שגם אותם אפיינו סבל מתמשך ומאבק בלתי פוסק, לצד ההנאות והשמחות שהסבו לה בני המשפחה, ובעיקר הצעירים שבהם, שאותם טפחה באהבה ובמסירות. אימא ראתה את החיים במבט שהיה בו מזיגה של ילדותיות וזקנה: מצד אחד – תקוות תמימות, כמעט רומנטיות לאושר, חום ושלווה בחיק המשפחה, ומצד שני – ראייה מפוכחת חסרת אשליות, כמעט קרה, לגבי טבע האדם והעולם. גם את מחלתה – אשר לדעתי שורשיה נעוצים גם הם באותו צל מהעבר – קיבלה אימא בשילוב של השלמה ומאבק. בהיותה חובבת רפואה ופרמקולוגיה, היא הייתה מודעת לחלוטין לכל שלב במחלתה. בהיותה למודת מאבקים, היא נאבקה כדי להיות שלמה עם עצמה – ש״עשיתי את כל מה שאפשר". אך יחד עם זאת, לא פחות מהמאבק ומהטיפולים, היה לה חשוב שלא ליפול לטורח ולמעמסה על אף אחד, ולא להיות תלויה באף אחד. השיר "השושנה", מתאר צד אחד בחייה ובאישיותה של אימא. היא זכרה אותו מילדותה וצרפה אותו למכתב ביוגרפי שכתבה בגיל 60 ופרסמה בעלון הקיבוץ. הפרח שמתאר את הצד השני שלה, הוא הרקפת, שאותה בקשה אימא לשתול על קברה. היא רצתה למות להיקבר בשקט, בפשטות וביושר, ללא מילים גבוהות, כפי שגם חייתה. אימא, אנשים רבים אהבו, כבדו והעריכו אותך אולי יותר ממה שתיארת לעצמך, ולפעמים יותר ממה שהערכת את עצמך. אני אהבתי והערכתי מאוד את יושרך, את חוכמתך, מסירותך וצניעותך. את השיחות אתך, את עצותיך, את דאגתך. אני רוצה להודות לך בשם ילדייך, על החיים, המסירות והאהבה שנתת לנו ולילדינו, ורוצה להביע את אהבתי וגעגועיי אליך. הפרידה ממך קשה וכואבת, אבל אני יודע שנמשיך להיות קשורים במסע החדש שאת מתחילה עכשיו, ויש לי נחמה גם בידיעה שמותך מהווה בוודאי הקלה גדולה, מנוחה והשתחררות מהכאבים הגופניים והנפשיים, ומהסבל, שהיו מנת חלקך בחייך. אמיר גלר