שולמית, ששמה התקצר לשולה, נולדה ב- 8 בינואר 1941 .בתם של פרנטו קליין ויעל רוקוטניץ. בהיותה בת שנה וחצי חלתה אימה בסרטן הדם ולאחר ששהתה חודשים ארוכים בבתי חולים, נפטרה. פרנטו, כדבריו, היה צריך להיות לה אבא טוב, וגם אמא. ואכן, אבא טוב הוא היה. מאמא יעל נשארה לשולה ירושה מיוחדת במינה – "אוממה" – סבתא רוקוטניץ, והיחסים בין השתים היו קרובים וחמים. כעבור שנתיים, אבא פרנטו הביא לה אמא חדשה, והיא, הילדונת, קבלה אותה בפתיחות ובפשטות, כפי שקבלה כל אדם במשך חייה היפים והקצרים מדי. עברו עוד כמה שנים, והיא אחות בכירה, אהובה ונערצת במשפחה גדולה. בגיל קרוב ל- 9 חלתה והבהילה את כולנו – דלקת פרקים קשה עם פגיעה בלב. כמעט חודשיים היתה בחדר שלנו בשכיבה מוחלטת. החלמתה המהירה הפתיעה את כולם, כעבור חודשיים חזרה ללימודים, אם כי נשארה לישון בחדרנו – וזה עשתה בשנים הקרובות בכל הזדמנות. שולה היתה שחיינית מצטיינת, לקחה אליפויות של ילדים בגילה, עד שהרופא הטיל וטו – שתשחה כמה שהיא רוצה, אבל לא תחרויות. בשנות הנעורים היתה פעילה בחברה, בעיקר בועדת תרבות – אלה היו שנות ההתגבשות של שכבת הנעורים, הן בקיבוץ והן בתנועה. בצבא הגיעה למה שנחשב אז לאחד הקורסים הקשים לבנות – קורס מדריכי גדנ״ע. בזמן השרות היא גרה במשטרת לוד או בישוב נידח ליד רחובות והדריכה במושבי עולים שזה עתה הוקמו. לאחר הצבא יצאה לשנת שירות בקיבוץ משגב עם, ומכל תחנה בדרך, נשארים קשרים אישיים לאורך שנים. תקופת שירות נוספת היתה ביד חנה שהיתה מיושבת אז על-ידי מתנדבים מגבעת חיים. אחרי שהיא מלאה את חובתה למדינה ולקיבוץ, אוממה לקחה אותה לראות עולם אחר – שלושה חודשים תרבות ארופאית באטליה ובפריס – סבתא ונערה. שולה יצאה לירושלים להכשרה ולימודים כמדריכת נוער, ודוד מצטרף כחתן ראשון למשפחה. פרנטו זוכה לנכדים המיוחלים. שולה עבדה שנים בחינוך, כמדריכת חברות נוער וכמטפלת בבית הספר. כשהיא גרה בקצה הצפוני של המשק היה לה קו טלפון מאולתר מהכיתה אליה. נראה שאת יעודה היא מצאה בעבודתה עם ה״מתנדבים" הבאים מחזורים – מחזורים מכל ארצות תבל, כשהיא יוצרת קשרים עם כולם באנגלית הרצוצה שלה והרבה פעמים, גם שלהם. יחד עם פדות, הן ידעו לתת לכל אחד הרגשת בית מכוונת ומפנקת, ויחד עם זה לעמוד על מילוי חובותיהם למשק. הילדים גדלו ובגרו, שולה ודוד ליוו אותם בכל אשר הלכו, מעודדים ותומכים, ואף פעם לא כופים את דעתם, והילדים החזירו להם אהבה ומסירות. והנה בא הנכד והוסיף אושר. שולה היתה קשורה לגבעת־חיים בהרגשת בית חזקה. היא טיפחה את פינתה, ועץ האגוז היה מרכז השכונה בערבי הקיץ החמים. בשנים האחרונות התרופפה בריאותה. תקופות קשות של אשפוזים התחלפו בתקופות התאוששות ושמחת חיים מחודשת – עד שפתאום היא עזבה אותנו. לילי קליין