אמי רבקה בת משה צבי פוסק-ממשפחת רבנים ידועה – אשה פשוטה היתה, מהדור הישן. לא קראה ספרים חיצוניים, )לא מכתבי הקודש(. בארון הספרים של אבא – כולם ספרי הלכה- היתה פינה מיוחדת לספריה של אמא, שהם אגדה באידיש. רק בשבתות לאחר סעודת הצהרים התפנתה לקריאה, זמן פנוי אחר לא היה לה מעולם. )בלילות תשעה באב היתה קוראה לפני שכנותיה מסיפורי חורבן בית-המקדש.( קראה יפה בהטעמה שפת דיבורה-אידיש שהיתה בו תערובת של מילים אוקראיניות, פסוקים בתנ״ך ופתגמים מהתלמוד והמדרש . כל ימיה עבדה קשה. בת י״ד-ט״ו היתה כשנלקחה לאחר נישואיה עם אבי, אל בית הוריו; בבית שוקק תמיד, באים ויוצאים, כל עול הבית על שכמה של הנערה הרכה. נולדו לה שמונה ילדים זה אחרי זה, והבית נשאר מרכז המשפחה גם אחרי מות הסבא והסבתא. האם ידה בכל: מבשלת, אופה לחם, מסדרת את הבית, עורכת קניות, כובסת ואף מתקנת את בגדי ילדיה. כל בגד "עבר" מילד לילד, אמא היא "שהתאימה", תקנה, הפכה, הכל בחוט ומחט, מכונת תפירה לא היתה בבית, איך הספיקה כל זאת ? אחרי מות סבא, פרצה דלקה בבית-הפכה אותו לאפר, המשפחה נשארה ללא קורת גג. הידידים דברו על לב הורי לבנות בית חדש והבטיחו עזרתם. אזכורה כל ימי ילדות עברו בסיוט החובות שתפחו, ביקוריו של יהודי בעל זקן אדום, מלווה-בריבית קצוצה של %2 לחודש, ההתרוצצות להשיג "גמילות חסדים" ולסילוקה; יום הדין היה לרוב ביום שישי בשובי מה״חדר" הייתי הולך לאנשים טובים, מוקירי הורי, שלא חששו למסור לתינוק של בית רבן סכומי כסף נכבדים. אמא השתדלה להקל על אבא ועיקר העול נפל עליה, אמרה:״מעשה בזגג אני מוציאה שמשות מחלון אחד ומעבירה לחלון אחר, ולעולם נשאר חלון חסר שמשות" בברכת הדלקת הנרות )בליל שישי ובחג( שפתיה לוחשות תפילה, היתה מסירה כפותיה הכשרות מעיניה, ראיתי פניני דמעה על פניה, ידעתי את מקור הדמעה. הבית היה פתוח תמיד, גם לכל מיני ארחי פרחי: דרשן נודד, יהודי ירושלמי, נכד של איזה רבי, שליח ישיבה, גובה מעמד, )תרומות חסידים לרבי( סתם קבצנים שלא מצאו מקום לינה. תמיד נמצא מקום, שמיכה על הרצפה ולא אמר איש "צר לי המקום" נשים נצרכות היו באות אליה, האזינה והיד נתנה יותר מאשר יכלה, גם שכנות נוצריות באו לשפוך לבן לפניה. אבא ואמא נראו לי כשני עולמות שוגים: אבא בעל נפש רלוגיוזית, התפעל מסודות הבריאה, מתמיד במצוות התורה כלפי עצמו ונמנע מהטפת מוסר לאחרים, עורר בי יראת כבוד, לא ניתן לי להטרידו, ולא העזתי לבקשו דבר, אפילו בקשת אגורה לקניית מחברת. אמא חופשית יותר בדעותיה לועגת לאמונות התפלות, בשבתות בבוקר היתה מוסיפה עוגה לספל "ציקוריה״ המסורתית, כדי שלא ירעבו הילדים עד לאחר גמר התפילה בבית הכנסת, כמובן תוך העלמה מעיני אבא. ביוזמתה דאגה למורה שלימדני לימודים כללים ועברית נוסף על שעורי התלמוד מפי אבי, לה אני חייב על ראשית ההשכלה והלימוד. אבי ביקש לפני מותו לקבור אותו בירושלים מלאנו בקשתו, הובטח גם מקום לאמא שיגיע יומה, לידו. משנפטרה התחבטתי הרבה: האם בירושלים ליד האיש איתו חיה באהבה ורעות כ-60 שנה. או בקיבוצי בו חיו בנה כלתה ונכדיה. יסולח לי כי רציתי שעצמותיה יוטמנו בקרבת מקום חיי והפרדתי בין הדבקים לאחר מותם.