ראובן נולד בשנת 1912 למשפחה וינאית מתבוללת. הוא נקרא בשם פריץ ועד גיל חמש לא ידע שהוא יהודי. בילדותו פגש בבתי הספר בהם למד את האנטישמיות וזה גרם לו להתעניין ביהדותו ומאוחר יותר אף הצטרף לתנועות הנוער. תנועות הנוער להן השתייך, ובראשן ה״בלאו וויסים" עיצבו את השקפת עולמו. ראובן השתייך למפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית, ובשנת 1934 ,בראותו את כישלון המרד הסוציאליסטי של פועלי וינה, עלה ארצה. את לימודיו בוינה סיים בתואר אגרונום, אך בעלותו ארצה סרב לקבל הצעות עבודה שלא במסגרת חיי הקיבוץ, בהם האמין ואותם רצה להגשים. הוא הצטרף לקיבוץ גבעת חיים, בו היו לו חברים ועבד במשך כל השנים בענפי החקלאות: בננות, כרם, מטעי נשירים, פרדס וענף הנוי. בכל עבודה היה מעורב מאוד וגילה ידע מקצועי וזאת מתוך אהבת הטבע והצומח. מלחמותיו כנגד כריתת עצים נבעו מהמקור הזה. המחלה אשר ליוותה את ראובן במשך כל חייו הקשתה עליו את השתלבותו בחברה ובענפים. הוא ביקש לבטא את כישוריו ולמלא תפקידים שונים בקיבוץ, אך זה לא ניתן לו, מבלי שהבין מדוע. בקיבוץ הקים משפחה עם מרים, ממנה נולד בנו איתן, שבנה אף הוא את משפחתו בקיבוץ, לשביעות רצונו של ראובן. אחרי מרים בנה קשרים עם נשים נוספות, בהן טיפל בדאגה ובמסירות. היו לראובן קשרים עם אנשים רבים ברחבי העולם וחברים בני כל הגילים. הוא פרסם מאמרים על ישראל בעיתונים האוסטריים הסוציאליסטים וכן חקר ופרסם את תולדות תנועת הנוער אליה השתייך בנעוריו – "בלאו ווייס". הוא חי חיים מלאים עד לחודשי חייו האחרונים: סוער, עקשן, בלתי מתפשר, בעל חוש הומור, סקרן תמיד, אכפתי ומגיב, מלא תאווה לחיים. השאיר אחריו את בנו איתן ושלושה נכדים: מאיה, עמיחי וצליל.