נולדה בשניאטין, פולין,עלתה ארצה ב-1939 מאוסטריה. בת פיגה ויוסף שוירמן דודתה של חברתנו דבורה דרך. ערב מלחמת העולם השניה הגיעה פולה לארץ באוניית מעפילים, האחרונה שיצאה מאוסטריה. כאן היה עליה לבנות את חייה מחדש . התחתנה אך הוסיפה לקיים את עצמה מעבודתה, ועל עצמאות זו לא וויתרה בשום שלב מחייה. משמת בעלה הגיעה לגבעת חיים, בשנת 1954. עבדה במתפרה, אך לא בנקל הסתגלה אל צורת החיים החדשה ואל רקמת היחסים האנושיים בעבודה. התרשמה שאין מעריכים כראוי את תרומתה בעבודה ושאין רואים אותה שוות ערך עם העובדות האחרות, והדבר כאב לה מאוד, כי הרי על כך – על היותה אשה פרוליטרית המפרנסת את עצמה מעבודתה – היתה גאוותה כל הימים. בשנים האחרונות הפסיקה לעבוד במתפרה, ושלא מרצונה. אך ממכונת התפירה לא ניתקה את עצמה. חדר מגוריה נעשה חדר עבודתה, עתה הפכה להיות מוסד בפני עצמה. מי לא פנה אליה בתקופה זו בבקשה: לתקן לתפור, לחדש בגד? הכל ידעו שידי זהב לה, והיא נענתה לכל. ואם היה מדובר בתיקון בגד לחייל או התקנת דבר כלשהו לילד – לא ידעה לא יום ולא לילה, ולא שבת. כבת 78 היתה פולה בלכתה מאתנו. לפתע נפלה כנפול גזע עץ חסון בהלום בו הרעם. היא הלכה בלי ייסורים רבים, כפי שביקשה. תפילה היתה בפיה בשנים האחרונות: כשיגיע יומה להיפרד מהעולם הזה, יהיה זה יום קצר ומהיר. לא מהמוות פחדה, כי אם ממחלה ממושכת. לא רצתה להיות לטורח על אחרים. הן כל ימיה משחר נעוריה עד הגיעה לקיבוץ, עמדה על רגליה, קיימה את עצמה בעבודתה, שמרה על עצמאותה הכלכלית והרוחנית ולא נזקקה לאיש. וכך ביקשה ללכת מאיתנו, ומבוקשה זה ניתן לה.