נעם אגמי

5.12.1973–11.10.1947

חיוך שובב וממזרי, עיניים נוצצות במשובה קונדסית, צחוק פורץ יוצא מתוך הלב – נעם. ארוחה טובה, בדיחה
טובה, הצגה טובה וספרים, כן, הרבה ספרים – נעם. יכולת בלתי רגילה למצות את הטוב והנעים שהחיים
יכולים לתת וליהנות , ליהנות בכל החושים, ולפזר סביבו אותו זהר סוחף המושך גם את האחרים ליהנות
עמו, לצחוק אתו. אמנם, יש ושמענו לעיתים, מבין פרצי הצחוק את דומיית התהייה, את מבטי המבוכה
מאחורי קריצת עין שובבה ראינו. חשנו לא אחת את החיפוש אחר האמיתי שמאחורי הדברים. ילדות, נעורים
תוססים. ספורט. כדור-סל, שחיה, כדורגל, וכבר בחרות וצבא – מלחמת ששת הימים. פגישה ראשונה עם
המוות. כתיבה המשתקפת במכתב לרחל: "ממרחבי סיני אני כותב לך מכתב שיתכן והוא האחרון. למרות
שאני מקווה שלא כך יהיה. בתחילה כשישבנו וחיכינו, רצינו כבר לצאת למלחמה. היום, לאחר שעברנו את
תחילתה אנחנו רוצים שתגמר כבר. דבר זה היה פשוט מחוסר ידיעה מה זו מלחמה באמת. מהיחידה שלנו
אבדו רבים והחברה הטובים ביניהם. למרות שכרגע אין ממש זמן לחשוב על כך, תישאר חוויה זו זמן רב
בלבנו. אף על פי כן כרגע המורל לא ירוד, מקווים לא לאבד קרבנות נוספים ומקווים לחזור פעם הביתה״.
והוא חזר, אז הוא חזר. בחור ועדין נער, אך בוגר יותר. הצחוק הקונדסי, קריצת העין מחפים על צלקת
המלחמה. אך אין זמן לא עת לנוח, עדין בצבא סדיר, בסיירת שריון ומלחמת ההתשה בפתח. וזה נגמר ושוב
בבית. המדים הונחו בארון ובמקומם בגדי עבודה – ברפת, בכותנה, במטבח – בגדי שבת, סרט טוב, בדיחה
טובה. קשר אמיץ יותר עם רוחל'ה של המכתבים. הזמן עובר דוהר ללא נודע ומי צופה לרע כשטוב. רוצה
להקים משפחה, לבנות לו בית. רוחל'ה ונעם מתכוננים, אין מה למהר. בכיליון עיניים מחכים ההורים, מתי?
ובאחת פרצה הסערה, נפלה כחתף מלחמת יום הכפורים. ושוב למלחמה, מלחמה קשה ואכזרית במלחמות
אשר ידענו. שבועיים עוברים בחרדה, אין קשר, אין ידיעה, ולפתע פרישת שלום וגלויה ולאחר מכן אף
חופשה ראשונה ואחריה שניה וחשבנו בלבנו כי הוא יכול לו שוב. אך לא ידענו כי אך צחק לנו המוות כשהוא
אורב מאחורי הגב. בגלויה האחרונה כותב נעם כי הנה סופרים את הימים, היה זה ב 26.11.1973- . שבועיים
לאחר מכן, בג'יפ פתוח, כשהוא מחפש ומסייר נתיב חדש מצא אותו המוות והוא כל-כך רצה לחיות, כל-כך
הרבה רצה עוד לעשות ולא הספיק…
לא, אין זה מתקשר. נעם אינו מתקשר עם תלולית עפר, עם מצבה קרה מאבן, עם חדלון.
זה איננו נעם.
חיוך שובב וממזרי, עיניים נוצצות במשובה קונדסית, צחוק פורץ מהלב.
זה נעם – וכך נזכור אותו.