משה נולד בגבעת-חיים. את השלבים הראשונים של החינוך המשותף עבר בקבוצה של ארבעה וכך המשיר בגן הילדים. אהב לטייל עם אביו בחצר המשק ולהאזין לסיפוריו השופעים. האווירה המשפחתית החמימה השפיעה על הילד וטבעה את חותמה בנפשו. בגיל שש עבר עם כל ילדי הגן לכיתה א, לשטח בית הספר, ששכן אז מזרחית לפרדס א,, והיה מוקף ענפי המשק החקלאי וענפי החי. הוא הרבה לבלות בסביבה הזאת וכאן ספג לתוכו את אהבת הטבע והחי. עם זאת בלטה נטייתו, בעודו נער רך בשנים, למכונאות ולטיפול בכלי רכב. יחד עם ילדי המשק ספג את החוויות המסעירות של עמידת הקיבוץ במאבק נגד ממשלת המנדט אחר כך חוויות מלחמת השחרור. בשנת 1952 חל פילוג במשק, הלימודים נפגמו קשה, עקב המתח הרב בחברה ובעבודה היה הכרח להטיל על ילדי בית הספר תפקידים בעבודה, שלא כמקובל. משה סודר לעבוד על הטרקטור בפלחה. נכנס לעבודה במסגרייה ולאחר תקופה קצרה לענף המים. בעבודה זו נתגלו לראשונה כושרו האירגוני וחוש האחריות של נער בן 18 .בשנת 1955 הצטרף עם בני המחזור לחברות במשק. התגייס לצה״ל והתנדב לצנחנים, ותוך כדי פעולות התגמול סיים קורס מ״כים. בשנת 1956 במבצע "קדש", השתתף עם יחידתו בצניחה קרבית במיצרי המיתלה וקיבל את הרקע האדום לכנפיים. עבר קורס של סמלי מקלעים במחנה ״דורה״. במאי 1958 השתחרר מהצבא וחזר לענף המים. מותה של ינקה, אמו, זעזע אותו מאוד, נטל על עצמו חלק רב מעול הטיפול והאחריות לאחיותיו עדה ודבורה. ב – 1959 נישאו אילנה ומשה – אילנה יצאה לבי״ס לאחיות ומשה לעזרה ליד-חנה. בתום תקופת שירותו ביד-חנה ביקש לעבור לעבודה ב״קואופרטיב״, אך בשל התפקיד החיוני שמילא בענף המים – מבוקשו לא ניתן לו. כתוצאה מכך ניתק את עצמו לזמן מה מהקיבוץ – אעפ״י שהיה קשור אליו בכל נימי נפשו וקיבל עבודה ב״תובלה" בנגב. לא ארכו הימים והוא חזר והשתלב בעבודה. במלחמת "ששת הימים" הלך עם יחידתו לחזיתות ירושלים ורמת-הגולן. ושוב חל ניתוק בין משה והמשק – הוא ואילנה רצו לנסות צורת חיים אחרת, קיבל מיד עבודה במפעלי המים של קריית חיים – תוך זמן קצר זכה להערכה. אך למרות התקדמותו המהירה והצלחתו במקום עבודה גברו געגועיו לחברה ולבית גבעת חיים. הכרעתם של משה ואילנה להישאר במשק התקבלה בשמחה ובסיפוק. היה פעיל בוועדות שונות. גילה כושר ארגוני לא רק בעבודה כי אם גם באירועים חברתיים שונים. אירגן טיולים – חוויה מיוחדת היתה לאלו שיצאו איתו לטיול האחרון לסיני במרץ 1970. בבוקר יום ג, 1971.3.16 נקטע פתיל חייו הצעירים בתאונת דרכים קטלנית. הניח אחריו את אשתו אילנה, בת דליה, בנים : גיורא ודן, משפחה בקיבוץ ובארץ. 

ממכתבים: התרשמתי נורא מהמאמץ וההתמסרות שאת משקיעה בילדים. את עושה ממש את הבלתי אפשרי והוא – מתן בית והתמסרות מכסימלית לכל התנאים, והם לא קלים. אני מקווה מאד שכשאחזור אעזור לך הרבה. חוץ מזה עשית לי חופש נהדר מכל הבחינות. מקווה שעשרת הימים הנותרים יעברו מהר ונתראה בבית. הילדים נורא חסרים לי וחלק גדול מן הזמן אני עסוק במחשבות עליהם… עשיתי חשבון, אם יימשך כך המצב, יצא לי לבלות את החלק העשירי מחיי בצבא… אני נורא רוצה אליך ואל הילדים, נורא כואב לי שדליה מדוכאת. מעניין שגיורא מתפתח בלי להיעצר. "רוצה שאבא יקפוץ עוד פעם מאווירון.