מלכה וליבוש שנפר, הגיעו אלינו ב-1950 משנחאי (סין). מוצאם מפולין. עבד כפועל בתעשיית טכסטיל, בצביעה ובאריגה, בעיר התעשייתית הפולנית לודז'. בזמן מלחמת העולם הראשונה ב- 1918-1914 עברו כפליטים לגרמניה. האב שרת בצבא ובתום המלחמה הצטרף למשפחה. בעמל רב הצליח להקים חנות לדברי הלבשה ולאט לאט פיתח את העסק. הקים בית מסודר-רכש לו חוג גדול של ידידים ומכרים – ועמדה בקהילה היהודית. עם התגברות שלטון הנאצים חשב להצטרף ליוסף בנו ז״ל שעלה ארצה והשתקע בגבעת-חיים. יוסף ז״ל עשה מאמצים רבים בכדי להביא את הוריו ארצה-אך ללא הצלחה יתרה. בינתיים נלקח האב לדכאו, עם שחרורו ניתנה להם אפשרות להגר לשנחאי עם זרם הפליטים. תחת שלטון יפאני עברו עליהם שנות מלחמת העולם השניה )45-1939 )למרות התנאים הקשים פרנס את משפחתו בכבוד. בשנת 1950 הגיע ארצה, אחרי תקופה של התלבטויות, נסיעה לאמריקה לביקור אצל בתו, התאקלם בקיבוץ ומצא את מקומו בחברת ההורים במקום. בגיל שלו זכה למצוא מקום עבודה שנתן לו הרבה סיפוק, השיג נול והתחיל באריגת שטיחים, כריות, כיסויי מיטה לחברים. הצטיין בחריצות ובמסירות, התחבב על כולם ולא מעט חברים אהבו לשוחח איתו. הרבה לבלות עם משפחתו ונכדיו. האסון שפקד אותו עם מות בנו יוסף ז״ל, שבר אותו ו-4 חודשים לאחר מותו – נפטר. אשתו מלכה נפטרה שנתיים ומחצה אחרי הסתלקותו, אחרי סבל ויגון.
סבא שנפר בחוברת שהוצאה לזכרה של אניה ארז ב- 1953 אנו מוצאים את מאמרו ״ידה במלאכה תמיד": ״עבדתי עם אניה 4 שנים תוך יחסים מצוינים. במשך תקופה זו לא הועמו יחסינו אף פעם על ידי סכסוך קל שבקלים. וכל זה הודות לאופייה העדין והאריכות הטבועה בה. אניה היתה אדם חרוץ ואוהב עבודה, גם בימים שעבדה במכוורת היתה מקדישה את מנוחת הצהרים שלה כדי לייעץ ולהדריך אותי. לא אחת אמרתי לה: "אניה הרי שעת מנוחה היא לך, לכי לאכול ולנוח", אך היא בשלה – "אם לא אכין לך חוטים, לא תהיה לך עבודה מחר, ונמצא הקיבוץ מפסיד", דאגתה העיקרית במפעל הצמר היה לשפר את חדרי החברים והילדים ולספק להם את כל הדרוש, גם בתקופת מחלתה הקשה, בעת שהיתה בבית, לפני הניתוח, היתה מדי פעם מבקרת בצריף הצמר כדי לדעת את הנעשה, להדריך ולכוון. מאמציה היו מכוונים לחסוך לקיבוץ ימי עבודה והוצאות מיותרים, קשה לי לבטא את כל אשר בליבי על אניה, היא היתה מיחידי סגולה. לעולם לא אשכחנה, וזכרה ישכון בלבי לעד״.