בנו נולד בעיירה קונוביצה במורביה המזרחית באוסטרו- הונגריה כבנו של רופא כפרי. אף הוא למד רפואה באוניברסיטה של וינה והצטרף יחד עם חבריו לאגודת הסטודנטים ״עבריה״. היה בין תומכיו הראשונים של הרצל. בצד שמירה מתונה על עיקרי המסורת הדתית היהודית נשבה בביתו רוח התחיה הלאומית. גם האם הקדישה את כל מרצה וכוחה בפעולה הציונית. בית ההורים היה תמיד פתוח לכל שליח מן הארץ היעודה וכל סעד אפשרי ניתן לכל אחד בעצה, בהמלצות, ברוח ובחומר. הילדים שגדלו באווירה זו – דרכם היתה מותווית מראש. אם כי בנוגע להגשמה היו הדעות חלוקות ורעיון הקבוץ היה זר, בכל זאת, לאחר בקור קצר בארץ, הסתגלו אליו מהר והכפילו את מאמציהם לתמוך בהתפתחות גבעת-חיים בכל נפשם ובבל מאודם. כשיהדות אירופה הרגישה בקטסטרופה המתקרבת, מסרו בלי היסוס ובלי סייג את כל חסכונותיהם מעבודת האב בקופת-חולים הכללים של פועלי וינה – לקבוץ, בהאמינם שמפעל חייהם יהפוך למשען בעת צרה. הם זכו בהתגשמות חלומם – תקוותם. מרצון ולא מאונס מצאו את ביתם בקרבנו. האב הוסיף כבל יכולתו לציוד המרפאה וגם העניק מעצתו המקצועית לחברים שפנו אליו בהזדמנויות שונות; אם כי נבצר ממנו; מפאת גילו ומצב בריאותו, לעסוק בעבודה רפואית סדירה. נפטר ב – כ״ד אדר תש״ו בשנת 74 לחייו. 

לוטה המשיכה להדק את הקשרים עם מפעלנו בחוג משפחתה הגדלה בהתמדה ובקרב ידידיה הרבים בתוך הקבוץ ומחוצה לו. ושוב היה ביתה בגבעת חיים פתוח למפגש משפחתי ולשיחת רעים. היא עסקה בעבודת כפיים ככל שיכלה. גם לעת זקנה וחולי – רק גופה היה מוגבל – נפשה ורוחה היו רעננים והיא היתה שותפה ומעורה בכל קורות דורנו וקיבוצנו, בכל שמחה וצער. ליבה היה עם כולם בחוגים הצרים והרחבים שהקיפוה. עד ימיה האחרונים המשיכה במסורת המשותפת לה ולאב: את הכל למען הזולת והכלל להקריב. לא בלבד לעסוק בציונות אלא לחיות אותה בכל נימי הגוף והנפש. אכן היה שכר לפעולתם. נפטרה ב – י״ח אדר תשכ״ד בשנת ה – 76 לחייה.