ערה היימס, לבית דניאל, נולדה בהודו בשנת 1916 למשפחה מעדת בני-ישראל וגדלה בסביבת העיר בומביי. היו לה שלוש אחיות צעירות ואחת בוגרת ממנה. אביה היה נגר אמן. האדם הקובע במשפחה היה האח הבכור, שהיה מהנדס רכבות. בהתאם לעיסוקו של האח השתייכה המשפחה למעמד" החברה האנגלו- הודית". הבנות הלכו לבית ספר פרסי אנגלי-נוצרי, וגם עסקו בספורט. בבית הספר התיכון למדה, בין השאר, גם את השפה הלטינית ובשלב מסויים עסקה בהוראת אנגלית. בשנת 1941 נישאה ערה לבנימין היימס והקימה איתו משפחה בעיר הגדולה בומביי. בנימין ניהל את עסקיו של מהרג׳ה הודי, עסקים שלא תמיד צלחו בידיו ובהתאם לכך היה מצבה הכלכלי של המשפחה, אבל המעמד החברתי חייב וכל הילדים למדו בבתי ספר פרטיים אנגליים. הבית היה מסורתי-ליברלי וציוני. שמרו כשרות ושבת וקיימו את החגים העבריים. בשנת 1956 עלתה המשפחה לישראל עם שלושת הילדים הצעירים יותר. )השניים הבוגרים עלו קודם(. יחד איתם עלו גם אחיותיה של ערה, עם משפחותיהן. המשפחה הגיעה לבאר שבע ומשם הביא אותם לגבעת חיים – מי שהיה אז רכז עבודה של הקיבוץ – יעקב קופלר. ערה נכנסה לעבודה במטבח ואחר כך במפעל וקשרה יחסי ידידות עם חבריה לעבודה. בשנת 1962 עזבה המשפחה לאשדוד וחיה שם למעלה מ-15 שנים, חלקן שנים קשות. בנימין עבד כשומר במפעלים ועיקר עול הפרנסה של המשפחה נפל על הבת שמחה, עד אשר קיבל אביה עבודה מתאימה בנמל. שני הבנים הבוגרים דוד ואליהו נשארו בקיבוץ. גם בתקופות הקשות ובתנאים קשים ידעה ערה לקיים בית נאה וחם ומכניס אורחים. הילדים התחתנו והמשפחה המורחבת מימשה את המושג "קיבוץ גלויות" במלוא מובן המילה. בשנת 1979 חזרו ההורים לחיות בקיבוץ עם דוד. ערה טיפלה בבעלה, שהיה חולה ונפטר זמן לא רב לאחר מכן והספיקה לעבוד, עוד לפני שחלתה גם היא, במחסן ובחדר האוכל. שבע שנים שהתה במרכז הסיעוד ונתמכה בעובדים המטפלים ובבני המשפחה. לאט לאט היא דעכה, עד שעצמה עיניה בשקט בשקט, כמו שחיה את כל חייה.