יעל רון היא סבתא שלי, סבתא יעל
צברית אמיתית, נולדה בארץ בביה"ח עפולה ב- 1935.2.8 וגרה בקיבוץ גבעת חיים כל חייה, בת בכורה
ליצחק ורחל אגמי, אחות לנועם ז"ל וצבי.
יעל גדלה בקיבוץ וחוותה ילדות קיבוצית מלאה, החל מבית הילדים דרך בית הספר היסודי, עד התיכון.
ילדות של קבלות שבת וחגים קיבוציים, ילדות של עבודה במשק, ילדות של מרחבים וטבע, של חיים בקהילה
שיתופית. היא לקחה חלק בתנועת הנוער העובד והלומד, שם ניהלו בני הנוער דיונים על צרות המשק ועל
עתיד הישוב בארץ ישראל, ושרו סביב המדורה. ארץ ישראל הישנה והטובה.
סבתא יעל נהגה לספר על הטיולים שאליהם היתה יוצאת המשפחה בשבתות. בחורף הלכו לראות נרקיסים,
כלניות, רקפות, קטפו פטריות. בקיץ היו הולכים לכרם לראות את הבציר ולטעום ענבים, או למטע לקטיף
השזיפים והתפוחים. בשבתות היו אוכלים מפירות העונה, בקיץ תותים ושמנת, ובחורף סלט פירות ושמנת.
אך המאכל האהוב האהוב עליה בימי ילדותה היה שוקולד מריר עם אגוזים, פשוט אבל טעים!
בתקופת הצבא שירתה בחיל כללי בקריה בתל אביב. בתקופה זאת הכירה את יהושוע רוזנהק, סבא שלי,
שלצערי לא היכרתי, ששירת בחיל התותחנים. האהבה פרחה והשניים התחתנו ב-24.4.1955 בבית
ההורים על הדשא בקיבוץ. "כל חברי הקיבוץ באו, ברכו ושמחו איתנו", היא סיפרה. לאחר שנים שינו את
שם המשפחה לרון.
לאחר השירות הצבאי שבה לקיבוץ ועבדה בבית התינוקות. בהמשך יצאה ללימודים בסמינר למורות. במשך
למעלה מ 35 שנה עבדה כמורה למלאכת- יד ואומנות.
ליהושוע ויעל שתי בנות, טל וענבל, שישה נכדים ושלוש נינות.

ובנימה אישית
אהבתי מאד את סבתא יעל, והיא מאד מאד אהבה אותנו, הנכדים. היה חשוב לה שנהיה שמחים והיא ראתה
רק את הטוב שבנו, למרות שהיינו שובבות ועשינו "צרות"….
כמעט את כל חופשות הקיץ והחגים בילדות שלי העברתי בקיבוץ. אני מדברת על חודשים במצטבר כל שנה.
סבתא תמיד היתה מוכנה לשחק איתנו, ללמד אותנו ולבלות איתנו.
בקיץ היתה לוקחת אותנו לברכה בתלת אופן שלה והיינו יושבים בסל מאחורה, זה היה משהו שמאד אהבתי,
היתה לי נהגת פרטית. היא לימדה אותי לשחות. יום יום הלכנו לברכה, נכנסנו למים, עשינו תרגילי נשימה
ותירגלנו שחיית חזה, פרפר, חתירה, גב, הכל.
היא היתה לוקחת אותנו לשחק כדורסל במגרש מאחרי החדר והיתה מאמנת אותנו בכידרור וזריקה לסל.
בפיסולים בקרמיקה, קישוטים לחגים, משחקי חשיבה ויצירה – היתה אלופה.
אין ספור ביקורים בפינת החי של הקיבוץ, קיפודים, בנות יענה, טווסים…. זו היתה פעילות שלא יכלה
להיכשל, לא משנה כמה פעמים היינו שם.
היתה תופסת איתנו טרמפים לחדרה, לקניון כדי לקחת אותנו לקולנוע. היום, בדיעבד, כשאני חושבת על
הטרמפים שתפסנו, אני באמת לא מבינה מאיפה היה לה האומץ הזה, אבל היה. מה שרצינו היא היתה
איתנו, באש ובמים.
היא לא היתה אישה פשוטה, היא לא נכנעה בקלות ולא ויתרה בקלות. לוחמנית מבחוץ אבל אוהבת וחמה
מבפנים. כמו שאמרתי בתחילה – "צברית אמיתית".
תודה על הכל סבתא, נאהב אותך לנצח ונתגעגע.
מורן גולדצימר חזיזה, נכדתה של יעל רון