ההורים נולדו וגדלו בעיירה סטרודניץ בבוקבינה ועברו לרדוץ, במשפחות של למדנים וחרדים. בבית ספגו הילדים מרוח היהדות המסורתית והחסידית. הם היו ציונים נלהבים ומשחר ילדותם שאפו הילדים לעלות לארץ הקודש ולבנות אותה. בציונות לא ראו ניגוד להשקפתם ולהכרתם, הדרך החדשה היתה מובנת להם. אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשנוסדו תנועות ציוניות, רצו ההורים להצטרף גם כן. בבית אף פעם לא היו ויכוחים על הדרך. הילדים קיבלו ברכות מההורים בעלותם ארצה ובהצטרפותם לקיבוצים. גם הם ביקשו לזכות בכך ואמנם הגשימו את שאיפתם וזכו לחיות עם הילדים כמה עשרות שנים בקיבוץ. השתלבו בעבודה ונקלטו כחלוצים – עולים. היה להם סיפוק רב מזה ונהנו משנות שלווה. נפטרו בשיבה טובה. זכו לראות בחייהם יותר מתריסר נכדים ושבעה נינים. מדברי חברים ר' יחיאל מיכאל היה ידוע כלמדן – מפורסם אצל הרבנים בכפר הרואה ובחדרה. דמות לא רגילה – הזכירה לך את היהודי הנצחי ששמר על הגחלת היהודית ובזכותו קיים המשך שבונה את המולדת. שמר על הכשרות ברפת בימי חג הפסח ובבית חרושת מטעם הרבנות. אפילו צבי ז״ל, בנו, היה מקובל אצלם כ "בן של האב" וסמכו עליו בענינים דתיים. הילדים ידעו לכבד את הוריהם, "כבד את אביך ואת אמך" לא לשם מצוה, אלא בתור גישה יהודית אנושית. ההורים מצידם גם כן התייחסו יפה לילדיהם. היה זה כבוד הדדי. מההורים הראשונים בקיבוץ שהכירו אז את כל החברים וקשר אתם קשרים. האם עמלה כל חייה. ידעה להתחבב על הבריות ושמרו על יחסים.