יושקו מאירי נולד בינואר 1905 בעיירה על גבול צ׳כיה-אוסטריה להורים אמידים. יושקו גדל הרחק ממרכזי
התנועה הציונית וכאשר החליט לצאת להכשרה ולעלות ארצה בגיל 25 ,היה בזה מעשה של מהפכה אישית
בלתי מקובלת. בתנועה "תכלת־לבן" קראו לזה "סתם־חלוציות", אבל אלה היו החלוצים האמיתיים, בעלי
נאמנות ודבקות במטרה ללא סייגים. ההורים של ישקו, כמובן, התנגדו, הוא היה מועמד לנהל את עיסקי
המשפחה בעתיד. יושקו סירב ועלה ארצה עם קבוצת ״רצון״ בשנת 1929 .עם עלייתנו על הקרקע היה יושקו
מהראשונים — כשומר, בתור היחידי שעבר הכשרה צבאית בזמן שירותו הצבאי בצ׳כיה.
חלומו להיות חקלאי התגשם מאוחר יותר, אחרי הכשרה חקלאית בתל־יוסף ובגניגר, אולם בשנת 1935 ,
כרבים מאיתנו, חלה במלריה קשה ועל־פי עצת הרופא יצא לצ׳כיה לתקופת החלמה באקלים ממוזג. יושקו
חזר בריא ואיתו דוריס שאותה הכיר עוד לפני כן. יושקו היה איש משפחה מסור ועמד לימינה של דוריס
בתקופת חבלי הקליטה שלה וכן היה אב גאה לנעמי, גיורא ויגאל, ולאחר מכן, סבא מאושר לשמונה נכדים
ונכרות.

יושקו כמעט ולא התבטא בפומבי, אולם היו לו דעות ברורות וחד־משמעיות בשאלות חברה, משק ותנועה.
במשך כל השנים הארוכות בחברה הזאת העמיד את עצמו לרשות המשק, שנים רבות כחקלאי שנדד במשך
שבועות לנגב הרחוק לעבד את אדמתו ולקצור את יבולה, ולאחר מכן ב״גת" כעובד ייצור.
נפטר אחרי מחלה קשה. השאיר את אשתו דוריס, בת ושני בנים ונכדים.


מדברי חברים
הוא בא מאותה ארץ, מאותה האווירה המשותפת לנו, אותה כמיהה לשדות קמה של נערים יהודים בארץ
ניכר.
פגשתי בו כאן, בשדות הפלחה שהם אז חיתוליו של המשק. עבר בשדה לאט, כל צעד מצעדיו תואם את
טעם הרגבים, מתכופף בחיוך, חופן חציר בידו, ממולל אותו להיווכח אם כבר יבש דיו לייבוש, אחר־כך
מסתכל בשמיים, סוקר את העננים — כמו הפלח בארץ ילדותו
כך היה לי לתמונה ההישג הנשגב: נער יהודי נעשה איכר על אדמתו.