אמא נולדה בעיר טוקומן שבארגנטינה, ולה אחות תאומה ושני אחים גדולים. בילדותה עברה עם משפחתה
לעיר בואנס איירס. במקביל ללימודי התיכון, הצטרפה ל״תנועה״ – תנועת הנוער של הקהילה היהודית
בארגנטינה, שמטרתה היתה לעודד עלייה לארץ.
ב־60־1959 שהתה אמא כשנה בישראל, במסגרת הכשרה למדריכי חוץ לארץ. בשנה זו הכירה את הארץ
ואת ההיסטוריה שלה. התקופה הזכורה לה כתקופה היפה ביותה בחייה היתה באותה שנה בארץ, כשגרה
בקיבוץ בית קשת.
בשנת 1965 עלתה ארצה יחד עם אבא, ולאחר נדודים במקומות שונים בארץ (פתח תקוה, בת ים, אילת)
הגיעה משפחתנו לקיבוץ ב-1976 .תחילה עבדה אמא בגת ואחר־כך השתלבה כמטפלת במערכת החינוך
בקיבוץ. בשנת 1982 הכה את אמא אירוע מוחי, ששינה את חייה/חיינו. מאדם עצמאי הפכה לנכה במאה
אחוזים.בשנות מחלתה הראשונות שהתה אמא בבתי חולים שונים בארץ ובשנת 86 חזרה לקיבוץ –
לאיזולטור – בית שקמה. בשנים האחרונות לחייה סבלה אמא מכאבים קשים, כתוצאה מהשיתוק, דבר
שגרם לה להינתק מהעולם, ולבסוף הכניע את גופה.
מבעד מחלתה והקשיים שנבעו ממנה, אנחנו – המשפחה וקומץ חברים המטפלים באמא הצלחנו להגיע אל
אשה מלאת טוב, נאמנות, דאגה והרבה חיים.
אמא – סבתא, שלמרות המגבלות והקשיים לא הפסיקה לרגע להיות מעיין של אהבה, חיים ותמיכה.
תודה לך על כל מה שהיית בשבילנו. נקווה שעכשיו את נחה לך בשלווה בחיוך.
                                                                                                                                    אוהבים המשפחה

נפגשנו לראשונה כשאני כבר חברה של משה, קצת אחרי שחלית.
מתבוננת בך מהצד, לאורך שנים של גבורה רבה והתמודדות יום יומית עם סבל שאין מילים לתארו.
משנולד אורי, הנכד הבכור, נראה היה שעם השמחה והאושר הרב שהביא לך, הוא הביא עמו גם תהיות
ומחשבות רבות על מה היה אילולא חלית. התעצבת על כך שאינך יכולה להעניק את כל מה שרצית.
חשתי שכל ביקור שלנו מלווה בהרבה אושר, אך גם כאב על מה שנגזל ממך.
משה הקפיד בביקורים כמעט מדי יום יחד עם אורי ואלה. נראה היה כי בתקופה האחרונה זהו האושר היחיד
ממנו זכית להנות.
דעי לך, שהשארת אחרייך משפחה ונכדים ואנו נדאג כי יזכרו אותך תמיד כסבתא אוהבת וכגיבורה של החיים.
                                                                                                                                         רותם בניק