אימא וסבתא טובה יוסף חי ז"ל נולדה ב- 1937.09.04 ,כ"ח אלול תרצ"ז, בדרום מערב הודו. אימא נולדה
בחבל ארץ קרלה, בכפר צ'נאמנגלאם למשפחה יהודיה דתית, שהשתייכה לקהילת יהודי קוצ'ין.
הקהילה היהודית התגוררה בעיר קוצ'ין/ארנקולאם ובמספר כפרים באזור. בית הכנסת המקומי הווה את
מרכז חיי הקהילה. היהודים השתלבו בשכנות טובה ומפרה בחיי החברה המקומיים. השלטון המקומי היה
קומוניסטי ובמסגרתו התאפשרו לימודים והשכלה לאוכלוסיה רחבה יותר )כולל ילדות ונשים( מאשר בשאר
מחוזות הודו.
אימא נולדה כבת הזקונים במשפחתה. כעבור מספר שנים עברה המשפחה להתגורר בבית חווה בתוך מטע
עצי קוקוס, באזור הנמצא במבואות הכפר )עיירה( פארור. אביה של אימא עסק בתחום הטקסטיל. אימה
הייתה עקרת בית, הדמות האהובה והמשפיעה בביתה.
אימא הלכה לבית הספר מכיתה א' ועד כיתה ח', ובמיוחד אהבה את לימודי החשבון והשירה. בהיותה בת
זקונים אהובה, ומתוך רצון להגן ולשמור עליה, אימא לא נדרשה לצאת לעבוד וגם לא התבקשה לתת כתף
בעבודות הבית.
בגיל צעיר שודכה אימא על ידי הוריה לאבינו משה ז"ל ונישאה לו. כעבור כשנה נולדה הבת הבכורה, שמחה.
באותה תקופה כבר התחילו ההכנות בקרב קבוצה גדולה מיהדות קוצ'ין לקראת העלייה לישראל. יהודים
רבים מכרו את בתיהם ונכסיהם בכדי לממן את עלייתם ארצה. אותה קבוצת עולים יצאה ברכבת לבומבי
)מומבאי( ולאחר תקופת המתנה, בחורף 1954 עלתה בטיסה לישראל.
אימא נפרדה מבני משפחתה, שנשארו בהודו, ועלתה עם משפחתו הרחבה של אבינו ז"ל לארץ. ברבות
השנים עלו גם בני משפחת אימנו ואימה/סבתנו ז"ל לישראל. הפרידה ממשפחתה והגעגועים אליהם, תנאי
החורף הקרים בארץ, התרבות החדשה והשפה הזרה היו לה קשים מאוד.
בתקופה הראשונה התקבלה הקבוצה בשער העלייה ושם נוצרו המגעים עם נתן ארונדה נציג גבעת חיים,
ששכנע כ – 21 ממשפחות העולים הנ"ל וביניהן את משפחתנו להגיע לגבעת חיים מאוחד. גבעת חיים מאוחד
הייתה בתקופה שלאחר הפילוג והעולים החדשים התקבלו בברכה. מרבית המשפחות מיהדות קוצ'ין עזבו,
לאור העובדה שבקיבוץ לא שמרו על הדת והכשרות. ברבות השנים נשארו בקיבוץ רק 2 משפחות עולים
קוצ'יניות. המשפחות האחרות עברו למושבים שונים בארץ ושמרו על אורח חיים קוצ'יני ודתי.
מפגשה של אימא הצעירה עם אורח החיים בקיבוץ וכן ימי העבודה הארוכים היה קשה במיוחד לאור העובדה
שלפני כן היא לא עבדה כלל. מאותה תקופה נותרו לה זיכרונות של חוויות לא פשוטות מהעבודה, שנגרמו
כתוצאה מאי הבנות והתמודדות עם פעולות שלא הכירה ושאת השלכותיהן ותוצאותיהן לא יכלה לצפות
מראש. גם אופן גידול הילדים בבתי הילדים ולא בבית ההורים, היה לה קשה בהתחלה . במהלך תהליך
הקליטה התוודעו ההורים אל מספר משפחות ואנשים תומכים במיוחד. בראש התומכים והמלווים עמדו
חנן ועדי כהן, )שהפכה לסבתא לילדיה(, כמו גם משפחת יואל ובלה קציר, משפחת בן אהרון ועוד אנשים
טובים ורגישים מבין חברי הקיבוץ.
מרגע שאימא רכשה ניסיון בעבודה היא פיתחה חריצות, מסירות ודייקנות בכל ענפי המשק בהם עבדה
14
במשך השנים. אימא עבדה בלול העופות, במטבח הקיבוץ, בחדר האוכל של ביח"ר גת, בבתי הילדים של
בית הספר היסודי, בעזרה לצוות המרפאה ובמחסן הבגדים. בכל מקום השקיעה את כל כוחותיה ובלטה
בחריצות מיוחדת, שאפיינה אותה. לצד העבודה בקיבוץ טיפחה אימא כל השנים גם את הגינה הביתית,
שהיוותה נקודת חן מיוחדת.
לאימא נולדו בגבעת חיים גם הבן ניסן וגם הבנות התאומות אורה וגילה.
כשילדי אחותה, שנפטרה בלידתו של יוסי אליהו, התייתמו גם מאביהם, אימא ואבא פנו אל מוסדות הקיבוץ
ואל המשפחות הקרובות אליהן בבקשה לאפשר להם לקלוט בקיבוץ את 4 ילדי משפחת אליהו הצעירים.
מאיר אליהו נקלט אצל משפחת בלה ויואל קציר. רבקה נקלטה אצל משפחת עדי וחנן כהן. משה ויוסי
נקלטו על ידי אימא ואבא.
שנתיים לאחר ההצטרפות לקיבוץ פרצה מלחמת סיני ב-1956 .אבא שנאלץ במהלך שירותו הצבאי במלחמה
לתפוס מחסה בבור דשן, חלה שם קשות. מחלתו החמירה משנה לשנה והוא התמודד עם כאבים וייסורים
שהלכו וגברו משך עשרות שנים, כשרק אנשים בודדים מודעים למחלתו. ועוד פחות מכך מודעים לעובדה
שבעצם חלה במהלך שירותו הצבאי. בכל השנים האלו טיפלה אימא באבא במסירות ללא קץ. לעיתים רבות
תוך התעלמות מצרכיה היא.
בינתיים עלו גם משפחות אחיה של אימא מהודו לישראל ולחייה של אימא התווספו הנסיעות, הביקורים
וליווים של בני משפחתה בדרכם החדשה. ביתה של אימא שימש גם לנו, משפחות ילדיה )שהתפזרו בארצות
שונות בעולם( מרכז בחגים, בסופי שבוע או בחופשות בארץ. אימא גם המשיכה ללוות באהבה את משפחות
אליהו השונות ושמחה על הנכדים לבית אליהו.
במהלך השנים בקיבוץ אימא ניסתה להשלים את הפערים בהשכלתה, ולקחה חלק בשיעורי כתיבה, אנגלית
וחשבון. בשלב מאוחר יותר השתתפה בחוגים ובהרצאות בנושאי חינוך, לימודי תזונה וכן בחוגי ציור ופיסול.
עם התאלמנותה בשנת 1985 החלה אימא במסע חיפוש רוחני, והגיעה בעקבות השאלות הפנימיות לעבודה
עם קבוצה ועם עצמה בתחום "המגע לריפוי" בהנחיית רחל שושני.
אל אימא הצטרף בן זוגה הנאמן מאיר עפרוני, שליווה אותה באהבה ורגישות בכל תקופת ההתעוררות
וההתפתחות הרוחנית. משך שנים אימא ומאיר חיו יחדיו ועסקו בטיפוח ביתם וגינתם. גם כשמחלתה של
אימא הלכה והחמירה מאיר עמד שם לצידה אוהב ותומך.
מחלתה של אימא החמירה אנושות עקב התקף לב שאירע במהלך צינתור שבוצע לה. לאחר התקף הלב,
הטיפול הנמרץ וההתאוששות בשיקום, אימא עוד חזרה לקיבוץ וזכתה לפרק זמן קצר של מספר חודשי
חיים. את החודשים האחרונים עברה בבית, בפינה האהובה שלה בקיבוץ.
בדרכה האחרונה אל בית החולים ליווה מאיר את אימא, כשאיבדה את ההכרה על כתפו.
אימא נפטרה בעקבות מחלתה ב-1998.10.03 , י"ג תשרי תשנ"ט.
יהי זכרה ברוך.
אוהבים אותך, מרגישים בלבנו בקיומך
ילדיך ונכדיך עם משפחות אליהו ונכדיך,
משפחותיך, קרוביך וחבריך בני העדה הקוצ'ינית
וכל חבריך בגבעת חיים מאוחד.