בערב פסח תשי״ג, 1953 ,נולדו למשפחת וניג בנים תאומים – עומר וחגי, אחים לאפרא, הבכור ולדב.
יחד עברו התאומים את שלבי החינוך הרגילים של ילדי הקיבוץ באותם שנים. בכתות היסוד של בית הספר
הפרידו ביניהם, חגי המשיך את המסלול עם בני כתתו ועומר עבר לכתה אחרת.
עוד בהיותו ילד ניכר חגי באופיו הצנוע, הביישן, המופנם, המתבודד. על אף שנולד עם אח ועל אף החינוך
המשותף – חגי היה תמיד בודד. לבדידותו זו התרגלו בני גילו והתייחסו אלייה כאל חלק מובן באישיותו. אם
הוא עצמו סבל ממנה – לא ידעו על כר האחרים.
לאחר סיום בית הספר כאן, הלך לצבא כמו כל בני גילו. לאחר השרות הצבאי חזר לחיות כאן והשתלב
בעבודה בהודייה. הוא יצא לתקופת חופש, כדי להתנסות בחיים שמחוץ לקיבוץ, אך חזר למשק ולאחר שנים
ספורות יצא ללימודי מכשור ובקרה, באוניברסיטת תל אביב.
את הלימודים סיים בהצלחה וחזר לעבודה בקיבוץ, בחשמליה.
בתקופה הראשונה של עבודתו בחשמליה, כאיש צוות עם ניר, נהנה מאוד הן מהעבודה עצמה והן מהיחסים
עם שותפו.

פה ושם ניסה לקשור יחסים עם בנות זוג אך עקב ביישנותו לא התפתחה מערכת יחסים קרובה עם אף אחת
וחוסר הקשרים התחיל להכביד עליו יותר ויותר.
היו לו ידידים ספורים, אותם שיתף במצוקת בדידותו, אך קשה היה לעזור לו, כי את השלמות שחיפש בכל
אדם ובכל מעשה לא ניתן היה להשיג. חגי נשאר בודד והבדידות היא שהכריעה אותו.
בבוקרו של יום סתיו, בשנת 1995 , נמצאו מכתבי הפרידה שלו…
דברים שחגי כתב:
ליהודה גלר שלום.
בדיבורנו האחרון בחדר אוכל הזכרתי-משהו ומשמעו: טעם, סיבה ולמי.
הרצון שלי הוא להשתלב ולצאת ממעגל הלבד אבל יש בי חסימות שונות וחזקות.
המניע שלי בעשור האחרון הוא הכמיהה והאיום שבמוות, ולכן הכל ארעי ומוגבל בזמן.
היום ברור שאת הרצוי לא אשיג גם אם הוא דורש אנשים נוספים, ואת המניע שהפך למציאות בהתנתקות
בהתחבאות והתלות שלי ואזי עדיף שיהיה כבר מושלם.
סליחה
חגי. יהי זכרו ברוך.