בן מתילדה ואלכסנדר אביה של חברתנו ציפורה הוכמן. עלה ארצה ב-1967 מיוגוסלביה.
ויקטור טאוב, נולד והתחנך בעיר בניסקה – ביסטריצה שבצ׳כוסלובקיה. אחרי בית ספר תיכון למד רפואה
וטרינרית בבודפשט. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גוייס לגדוד פרשים ושירת כרופא וטרינר של סוסי
הגדוד. מהתקופה הזו ידע לספר סיפורים עליזים. עם תום המלחמה השתקע ביוגוסלביה בעיירה שחיו בה
כ-30 משפחות יהודיות. השתלב בחיי הקהילה והיה מספר שנים ראש הקהילה. בביתו התקיימו כמה פעמים
חגיגות חנוכה ופורים של ילדי הקהילה. תושבי המקום חיבבו אותו והעריכו את חריצותו ומסירותו לעבודתו.
בהתקרב מלחמת העולם השניה שוב גוייס והוא כבר אדם מבוגר. עם מספר רב של חיילים יוגוסלביים נפל
בשבי הגרמני ובילה שם ארבע שנות מלחמה. אחרי שיחרורו התברר לו שאשתו ובנו היחיד ניספו והוא
התאבל קשות.
אחרי זמן הכיר את נדיה ובנה את חייו מחדש. לפני עלייתו ארצה הם ביקרו אצלנו פעמיים. אהב לבוא ולהיות
בארץ. בסוף שנת 1967 ניתן להם לעלות ארצה והוא היה מאושר להיות איתנו. התעניין בנעשה בארץ
ובקיבוץ, ניסה ללמוד עברית והיה גאה שלמד להבין את השפה. לדבר לא הצליח ללמוד. אהב את החיים עד
יומו האחרון.

זכרונות על סבא:
… אני לא כמו רוב הילדים בקיבוץ, לא גדלתי על ידי סבי. לראשונה הכרתי אותו כשהייתי בגיל 3 .בתחילה
מאוד חששתי להתקרב אליו. לבסוף התרגלתי, והיתה זו התקרבות לתקופה קצרה בלבד, כי סבא חזר שוב
ליוגוסלביה.
ההיכרות השניה היתה כבר בגיל 10 .נסעתי עם אמי לבקרו ביוגוסלביה. ב-1967 עלה ארצה עם אשתו נדיה
מלא חיים, בכדי לחיות בקיבוץ וברצון עז ללמוד את השפה העברית ועוד לעבוד. נהג ללכת בתקופת הקיץ
כל יום לבריכה, עד שנת 1975 .הקפיד להגיע בכל שבת לבית-הכנסת בכפר חוגלה. זכה להיות בחתונתי,
וזה גרם לו להתרגשות לא מעטה, למרות שהרגיש לא טוב, סרב לשכב. שבועיים אחרי החתונה שלי הצטנן
וקיבל דלקת ריאות, מזה לא הבריא. בערב האחרון לפני מותו, ישבנו בחוג המשפחה בחדרו, הוא אמר לי:
תמי, זה הסוף. הרגיש כבר כי סופו מתקרב.
אזכור אותו באיש טוב. עם רצון עז לחיות וליהנות מהחיים.