לכבוד יום הולדת 70 ביקשת לדבר. כך נוצר "נאום ציפורי" בו סיפרת לנכדים ,שלמרות שקשה להאמין, את
נולדת בזמן מלחמת העולם השנייה… בהיסטוריה.
סיפרת שנולדת בקיבוץ שטוף באידיאולוגיה וערכים, שדור המייסדים האמינו שאתם, בני הקיבוץ תהיו
"האדם החדש“ הסוציאליסט התרבותי, המסור לתנועה ,לקיבוץ ולערכים. בשיחה בין בני השכבה בתנועה
נשאלתם מה חשוב בחיים, ובחור צעיר ענה שמה שחשוב בחיים זה לאהוב ולהיות נאהב. אז כשהיית בת
עשרים חשבת שהוא אידיוט ותשובתו בנאלית, ועכשיו כשאת בת 70 את אומרת לנכדים שכל הערכים
עליהם גדלת קרסו אל מול עינייך ואת מבינה שמה שאותו בחור אמר זו האמת: מה שחשוב בחיים זה לאהוב
ולהיות נאהב.
בחודשיים האחרונים דיברנו על כך שלצד ערכים שקרסו נבנה כאן, בגבעת חיים שלך, משהו במקום קהילה,
חברות ושייכות. את עצמך פגשת את החולשה וחוסר האונים שכל כך לא אופייניים לך ונאלצת ללמוד
לבקש עזרה ולסמוך.
דיברנו על השיעור שיש בכך ועל האהבה הרבה שאת מקבלת מסביב, אבל חזרת ואמרת שאת לא זכאית
לה. ואני עניתי כמה אני אוהבת אותך ושנתינה, מחויבות והתמסרות הם מה שעשית בארבעים שנה
האחרונות, בהן, למרות הערכים שבגדו, האנשים שנטשו והמסגרות שהתמוטטו , היית כולך מחויבת
לאמהות ולסבתאות.
בתך – נעמי 

אמא-אבא-טבע תודה רבה!
לא השקיתי הרבה (גם הוא לא, החורף…) וחשבתי על חסד     

 תמר רמג'.