דב קמינסקי נולד ב-1906 בעיירה ישינובקה ליד ביאליסטוק, במשפחה
ציונית גדולה, ספוגה רוח יהדות ותרבות. אביו היה רב, אך לא שימש
ברבנות והתפרנס ממסחר תבואות ובורסקאות. עסק גם בענייני ציבור
ונסע למרחקים להפיץ השכלה יהודית. דב למד בבי״ס "תרבות" בעיירה
וב״תחכמוני" בביאליסטוק ובוילנא, אף החל ללמוד בסמינר הרבנים.
משם הוא עבר לפעילות ב״החלוץ" והיה בוגר הסמינר הרעיוני הראשון
של החלוץ בפולין.
לאחר תקופת הכשרה ארוכה בקיבוץ ״שחריה״ עלו הוא וחוה עם הקבוצה
הראשונה בראשית 1929 ,ועסקו בכיבוש עבודה עברית בחדרה וביבנאל.
משם עברה הקבוצה למגדל שעל יד ים כנרת, תוך סיכוי להתיישב שם.
אולם הקבוצה התפלגה, חלק יסד את מושב בית שערים וחלק עבר לחולדה. דב וחוה ועוד מספר חברים שדגלו בהצטרפות
לקיבוץ המאוחד, באו ל" קיבוץ ג" בחדרה, סמוך לעליה על הקרקע ל״ואדי חוארית״, היא עמק-חפר.
בגבעת-חיים היה דב מראשוני החקלאים, שנים רבות בגן הירק ואחרי חיסולו – בוורדים. במהרה הגיע לא רק ליכולת מקצועית רבה אלא גם ידע לשכלל את החממה מבחינה טכנית עד לדרגה הגבוהה ביותר. אחרי הרס החממה ע"י סערה, דאג לשיקומה של חלק ממנה ולשכלולה הטכני, ולא אחת יכולת לראותו על גג החממה רכוב על קורה ופטיש בידו, מחזק את הגג לבל יתעופף או ייקרע ברוח. הצעירים שעבדו אתו הרכינו ראש לא אחת בפני חריצותו. שעות רבות מעבר לחובתו
בילה בחממה ובערבים רבים יכולת לראותו פוסע מביתו לחממה לבדוק תנורים או שמא פגעה הרוח במבנה ויש לתקן – לא מחר, לא מישהו אחר – הוא עצמו, וברגע זה.
דב היה גם הראשון שגידל כותנה בגבעת-חיים לפני שזו הפכה לענף עצמאי. הוא גם היה הספרן הראשון ובמשך שנים ערך את העלון, כמובן על יד עבודתו בגן־הירק – כי דב היה איש עבודה ואיש מקצוע ואיש ספר בעת ובעונה אחת. דב גם היה איש תנועה פעיל. בסוף שנות ה־30 התגייס לעזרת ״יערות הכרמל״, היא בית אורן, שהקשר לשם מחיפה היה פעמיים בשבוע (!).

ב-1946 נענה לקריאה ויצא בשליחות לשארית הפליטה במחנות העקורים באיטליה. אחרי שובו ואחרי קום המדינה שהה מעל חצי שנה בעזרה בקיבוץ ״לוחמי הגיטאות״.
הוא לקח חלק, ונקט עמדה, בכל הנעשה במשק, בישוב ובמדינה. אם כי היה שתקן מטבעו – עוד בהכשרה הדביקו לו את הכינוי ״בערעלע שוייג״(דב השתקן) – ידע לבטא את מחשבותיו בעל־פה ובכתב. מכל מה שכתב, גם אם היתה בו ביקורת, מדברת הגאווה על משקו ועל היותו חבר קיבוץ, והדגשת האפשרויות הגדולות הכלכליות והחברתיות והאישיות, הגלומות בצורת חיים זו.
דב היה חבר טוב, החיוך שעל פניו כבש וקירב לבבות. תמיד מוכן היה לעזור. ידע ואהב לקרב מתנדבים ומשתלמים, ביתם שלו ושל חוה היה פתוח לילדי חוץ ול״זמניים" למיניהם.
אהוב ונערץ היה על משפחתו הגדולה – 5 אחים ו-2 אחיות וילדיהם – ועל משפחתו הוא, וחביב על הנכדים. עוד הספיק לחוג את יום הולדתו ה- 70 ולחוש את אהבתם וידידותם.
מת מיתת נשיקה בשובו מן העבודה. 
הניח אחריו את רעייתו חוה, ארבע בנות ובן, ונכדים. 

מדברי חברים:

 העבודה, כסוד חיינו, סוד היחד שלנו, היתה הגביש הבסיסי אשר הרכיב את אישיותו של דב ועולמו. צריך לעשות, לעשות היטב ובזמן, ולא חשובים המלל והתחזות וההנמקות. יש עיקר ויש תפל והקו המפריד ביניהם הוא ברור וידוע.
העבודה איננה עבדות, איננה גזרה שיש להשלים עמה. העבודה העצמית, העצמאית, של דב היא שיא ההגשמה האישית ולכן יש בה כבוד וקדושה. לכן גדושות הכונניות ספרי מקצוע ומדע והאוזן כרויה לחידושים ולטכנולוגיה מתקדמת, לכן היה דב פועל ואיכר ואיש תנועה ומטיף וצדיק. בחכמה ובסובלנות ידע להשתלב עם הצעירים ולהעביר את ניסיון החיים, את האחריות ואת הסמכויות לידיים חדשות, דב היה אחד הפעילים בתהליך זה ואחד המתמידים בוועדת המשק ובפעילות לכלית-ציבורית. הוא היה אחד מאלה שהנחילו לממשיכים את מורשת הקנאות לעבודה, לקיבוץ ולערכים של התנהגות אישית.
דב הגבוה והשרירי התהלך בינינו כנביא העבודה וחכמת העבודה, ובכל חלקותיו פזורים הרגבים שהפך והיכולים שאסף. תהא נשמתו צרורה בצרור חיינו כולנו.