בן נחום ופסיה, עלה לארץ ב – 1948.
זה אשר סיפר דב על ילדותו:
הרבה איני זוכר. הייתי ילד סך הכל בן 4 שנים. נולדתי ברוסיה, בקמינסק פודולסק ב־1938 אני זוכר איך קדרו
השמים מעומס המטוסים ועשן הפגזים, איך האנשים נפלו ולא קמו יותר, היתר המשיכו לרוץ אל הבלתי
נודע. נהגתי לישון ליד אמא: בוקר אחד אמרתי לאבא שאמא קרה. מאותו בוקר לא ראיתי אותה יותר. סבלנו
רעב, חולי וקר. אבא מת מדיכאון אחרי מותה של אמא. לאחר מכן נפטרו עוד שתי אחיות מרעב ומחלות.
אחותי הבכירה ואני, הצעיר מכלם נותרנו בחיים. כשנה הייתי במצב של גסיסה בשל התזונה. אחותי היא
שהצילה את חיי…
לאחר שנתגלגל דב בבתי יתומים ומוסדות זמניים לילדים הצטרף אל קיבוצנו יחד עם ילדי קבוצת "נעורים",
נערים ונערות ניצולי שואה במסגרת עלית הנוער. הוא הקים עם רותי את ביתו ומשפחתו החמה, האוהבת.
ביתם הפך לבית לנקלטים רבים שחיפשו פינה חמה בקיבוץ.
פגשנו את דב בין חצרות הפעוטונים כחצרן בתי ילדים, תפקיד שמילא עד הסוף, בדאגה לפרטים הקטנים
שיקלו על האמהות והמטפלות. יחד עם פנחס בוצ׳ביץ הקים את ענף חצרנות הגיל הרך ויחד עשו בו רבות
בתבונת כפיים ולב —החלום של דב היה לבנות פעם לונה פארק, שיהיה היכן לבלות בזמן הפנוי לחברים
ולילדים, סבים ונכדים וגם אורחים. אולי סמוך למשק חי המשוקם…
ודב ממשיך לספר: "מי שמכיר אותי מקרוב, יודע שאני מדבר בחרוזים. הרבה פעמים נשאלתי, "למה אני לא
מעלה את החרוזים על הנייר", והוא מוסיף: "אל דאגה, כאשר אצא לפנסיה יהיה לי פנאי ואז אקח ימי אמן,
אעלה את הכל על הנייר…".
עינב, בתו כתבה:
מדברי אבא: ״אני אהבתי מאד את הקיבוץ בילדותי וכך גם היום. אני כבר 35 שנים בקיבוץ ואני מאד מאושר
פה". גדול הלב להיות בך: להקים משפחה גדולה ולתת לחיים תוכן המתגשם בעשיה רבה למען הזולת
ומשאיר בנו תחושת מגע מיטיב, כל אלה קורנים מדב אלינו.